תודה רבה, היושב ראש. כפי שציין כבודו, אני רופאת טיפול נמרץ ילדים ועבדתי בעזה פעמים רבות בעשור האחרון. לאחרונה, הייתי שם כחלק מצוות רפואת חירום, שעבד בבית חולים במרכז עזה במהלך רצח העם המתמשך. אני כאן בחברתם המוסרית של כל אנשי המקצוע בתחום הבריאות שאני מכירה, שעבדו בעזה ב-14 החודשים האחרונים, שחלקם איתי כאן היום בחדר הזה. אנחנו כאן בסולידריות עם עובדי שירותי הבריאות הפלסטיניים ועם העם הפלסטיני. אי אפשר להיות עדים למה שקורה בעזה ולא להיות נזעמים ונחושים לשים לזה סוף. אנחנו לא רוצים להיות כאן או בחדשות כדי לספק שוב ושוב עדות מוסרית לזוועות המתמשכות. אבל ישראל מנעה בכוונה תחילה מעיתונאים בינלאומיים, חוקרי זכויות אדם וחוקרי זיהוי פלילי עצמאיים לשאת עדות. בו בזמן, עיתונאים פלסטינים נפלאים, שסיקרו את רצח העם של עמם, הותקפו והוכפשו על ידי ישראל, בעוד שגם דיווחיהם וגם רציחתם נתקלו בהתעלמות כמעט מוחלטת מצד כלי התקשורת המרכזיים במערב. כאחת מהמשקיפות הבינלאומיות הבודדות שהורשו להיכנס לעזה, אני יכולה לומר לכם, שאילו ביליתם ולו רק חמש דקות בבית חולים שם, היה מתברר לכם באופן כואב, שפלסטינים נטבחים במכוון, מורעבים, ונשלל מהם כל מה שנדרש לקיום חיי אדם.
יחדיו, במשך 14 החודשים האחרונים, טיפלנו באנשים שנפגעו מטבח אזרחים אחר טבח אזרחים בבתי החולים המעטים שנותרו בעזה, שפעלו חלקית. משפחות שלמות חוסלו, נמחקו מהמרשם האזרחי. עמיתינו בתחום הבריאות ההומניטרי נהרגים במספרי שיא. טיפלנו באינספור ילדים שאיבדו את כל משפחותיהם, תופעה כה שכיחה בעזה עד שניתן לה שם ספציפי, ילד פצוע ללא משפחה שורדת [WCNS-Wounded child no surviving family]. החזקנו את ידיהם של ילדים כשהם נשמו את נשימתם האחרונה, ללא איש מלבד זר שינחם אותם. אלה שהחלימו מספיק כדי לעזוב את בית החולים ממשיכים להתמודד עם הסיכון הברור של מוות, בין אם בהפצצה נוספת, רעב, התייבשות או מחלה. ההיסטוריה הראתה לנו בבירור שרופאים אינם יכולים לעצור רצח עם. זו הסיבה שהאמנה נקראת ’האמנה למניעה וענישה של פשע רצח עם׳. וזו הסיבה שאני, כרופאה, כאן היום, מתחננת בפניכם. לפני שאספר את מה שהייתי עדה לו, אני רוצה לשתף אתכם ציטוט של עמיתי, ד"ר חמד רנים, רופא חדר מיון צעיר, שנהרג לפני חודש על ידי רחפן, לאחר שטיפל בחולים שלו במשך למעלה מ-400 ימים, בעוד שבתי החולים בהם עבד היו תחת מצור חוזר ונשנה. ד"ר רנים אמר: ככל שיכולתי, נמנעתי מלשתף בסיפורים הטרגיים משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שאני יודע שזה חסר תועלת. כי אלה שלא התרגשו מתמונות של גופות מבותרות ושסועות, לא יתרגשו ממילים נוספות. והסיבה השנייה היא, שאני לא מוצא את המילים לתאר את הדברים. אני שותפה להרגשתו של ד"ר רנים. מה נותר לומר שיכול להניע אנשים לפעולה? מה נותר? איך בכלל נוכל להתחיל לבטא את מה שראינו? אני זוכרת את שתיקתה של האישה שהובאה לבית החולים פצועה. בוהה במבט ריק וחסרת יכולת לדבר. היא ילדה שבוע קודם לכן. היא לא הצליחה למצוא את תינוקה בן שבעת הימים. גם התינוק וגם הפעוט שלה נלכדו מתחת להריסות. אין מילים שיכולות לתאר כראוי את הכאב והרשע של האלימות הזו. אין מילים. אני זוכרת את סיוואר בת השש שאושפזה ביחידה לטיפול נמרץ עם פגיעה מוחית טראומטית קשה. אחיה הקטן עדיין נעדר. אני זוכרת את אמה יושבת לידה, דמעות זולגות על פניה, שואלת מה הפשע שלה. לא היה לי לב לומר לה שסיוואר, עם ריסיה הארוכים והכהים והתלתלים היפים שלה, כנראה לעולם לא תדבר או תתקשר באופן מלא, אם תשרוד. או מוחמד בן החמש עם פגיעת ראש חודרת פנימה–והחוצה. כנראה ירייה.
(הדוברת בוכה) סליחה. סליחה. יש לי דימום מהאף. אם מישהו יכול להביא לי טישו, זה יעזור מאוד. אבל אמשיך. כמו שעושים עמיתינו הפלסטינים כבר למעלה מ-400 ימים. או מוחמד בן החמש עם פגיעת ראש חודרת פנימה והחוצה. כנראה ירייה, שמת בחדר המיון מכיוון שלא היו מיטות ביחידה לטיפול נמרץ. לא ידוע על משפחה שנותרה בחיים, שתאסוף את גופתו, והוא נלקח לחדר המתים על ידי הצוות הרפואי. אני זוכרת את מוחמד כל כך טוב. ידיו ורגליו היו ממש קטנות. ההבעה האחרונה על פניו הייתה של כאב. או את האישה המבוגרת שאת גילה לא ידעתי. נורתה מספר פעמים על ידי הצבא הישראלי בזמן שהייתה על החוף. היא מתה בזמן שבעלה המבוגר החזיק את ידה, ואמר לי בדמעות שיש לנו רק את אלוהים. או אחמד בן ה-13, שסבל מטראומה קשה בצוואר לאחר שביתו הופצץ והמשיך לקרוא לאחותו. הוא לא זיהה שהיא הילדה במיטה שלידו, כי היא נכוותה עד לבלי הכר. כשהיא מתה, אחמד נותר היחיד ממשפחתו ששרד. אני זוכרת את מבטו הריק ואת קולו הרך לוחש לי באוזני. הלוואי והייתי מת איתם. כל מי שאני אוהב נמצא בגן עדן. אני לא רוצה להיות כאן יותר. איך את מוצאת את המילים לתאר את סיפורו של אחמד? או את בני הדודים הפעוטים, מוחמד ומסא? שאותם החיינו באותה מיטה לאחר שבניין המגורים שלהם הופצץ? אני זוכרת איך פתחתי את החיתולים שלהם, מחפשת נואשות כלי דם כדי לתת להם נוזלים תוך ורידיים. מוחמד דימם למוות. מסא סבלה מפגיעה מוחית קשה. היא עדיין הייתה חסרת הכרה כשעזבתי את עזה. שני הוריה נפצעו באותה התקפה. אני לא יודעת אם הם שרדו. או שורוק, ילדה בת 15 עם פגיעות ראש וחזה שעיניה נכוו קשות. היא המשיכה לקרוא לאמה, שלא יכלה לראות אותה, אף כי הייתה ממש לידה וגם היא פצועה קשה. אמה התנשפה נואשות עד שמתה. אנחנו, הצוות הרפואי, ידענו לפני שורוק שהיא היחידה ממשפחתה ששרדה. שורוק, ששמה פירושו זריחה. איך בכלל מתחילים למצוא מילים לספר את הסיפורים האלה? או האב שחיפש נואשות את ילדיו בחדר המיון ומצא אותנו מחיים אותם על הרצפה? את כל ילדיו מלבד עבדאללה, אותו מעולם לא מצא. או הג'נטלמן המבוגר והמקסים שעזר לשאת את הפצועים לחדר המיון, ניחם אותם בכל דרך אפשרית, מנקה את שלוליות הדם אחרי כל [אירוע] רב נפגעים. ראיתי אותו מדי יום והנחתי שהוא עובד בית החולים, רק כדי לגלות מאוחר יותר שהוא התחיל להתנדב בבית החולים לאחר שכל משפחתו נרצחה בתחילת רצח העם. הוא גילה שהדרך היחידה להתמודד עם ההישרדות היא על ידי עזרה למשפחות אחרות. איך מתחילים למצוא מילים לתאר את סיפורו? אלה אינם סיפורים יוצאי דופן. כל אדם שפגשתי בעזה איבד משפחה, איבד חברים, עמיתים, שכנים, אשר נלקחו מהם באלימות. אני מדברת על החולים עם הפציעות הטראומטיות שטיפלתי בהם ב-14 ימים בלבד. אבל זהו רק מימד אחד של המצב האפוקליפטי הזה. כל מה שצריך כדי לקיים חיים נמצא תחת מתקפה בעזה וכך זה לאורך זמן. מים, מזון, מחסה, חינוך, שירותי בריאות, אנרגיה, ביוב, תברואה. ילד שגר בדירה והלך לבית הספר בעזה לפני 14 חודשים, אם הוא בחיים היום, מנסה עכשיו לשרוד תקיפות אוויריות ישראליות, ספינות מלחמה, ירי, רעב, חוסר במים נקיים, התפשטות מחלות המאיימות על גופו הקטן, שמערכת החיסון שלו מדוכאת. אין מחסה בטוח ואין סיכוי לחינוך. היום או בעתיד. כל אוניברסיטה בעזה נהרסה. שני בתי הספר לרפואה היחידים בעזה, שבהם לימדתי, נהרסו. כל ילד בעזה חי את הזוועה הזו. אני כל הזמן חושבת על הילדים האלה. אני מקווה – ילדים שפגשתי באופן אישי – ואני מקווה שהם בחיים, מוקפים בהורים שעדיין בחיים. שהם לא פגועים, לא רעבים, לא צמאים, לא חולים, שלא קר להם כי החורף מתקרב לאוהליהם, ושאינם מפוחדים. יחד עם זאת, אני יודעת שזו מציאות בלתי אפשרית עבור כל ילד בעזה כיום. ערב יום הילד העולמי בשבוע שעבר, ארצות הברית הטילה וטו בפעם החמישית [על החלטה] במועצת הביטחון של האו"ם שקראה להפסקת אש בעזה. במילותיו של השגריר פלסטיני באו"ם, מאג'ד במיה, אין הצדקה להטיל וטו על החלטה שמנסה לעצור את הזוועות. אין הצדקה. אני רוצה שתיקחו רגע ותדמיינו את כל הילדים שדיברתי עליהם. אימהותיהם, אבותיהם, מחפשים נואשות טיפול רפואי ומחפשים תקווה באחד מבתי החולים הבודדים שנותרו בעזה. ואז החשמל מתנתק. הכניסה לבית החולים נפגעת מטיל. בית החולים מאוים בצווי עקירה בכפייה. שוב. זה אפוקליפטי. אותו בית החולים שבו הייתי עדה לכל אחת מהטרגדיות הנוראיות הללו, הותקף מספר פעמים במהלך 14 החודשים האחרונים, וכך גם כמעט כל בית חולים אחר בעזה. בתי חולים ועובדי שירותי בריאות הותקפו באופן שיטתי על ידי הצבא הישראלי מהיום הראשון. עמיתינו וחברינו נהרגו, נפצעו, נעצרו שלא כדין ועונו. פגשתי באופן אישי עובדי שירותי בריאות שתיארו עינויים פיזיים, פסיכולוגיים ומיניים על ידי אנשי צבא ישראלים וסוהרים ישראלים. אחד מעמיתיי, מהעובדים הסיעודיים המסורים ביותר, סעיד, נחטף בעת פינוי מבית החולים אל-שיפא לאחר צו עקירה ישראלי כפוי. הוא נעצר למשך 53 ימים ותיאר את צורות העינויים המחרידות ביותר. לאחר שחרורו, הוא סבל מנדודי שינה קשים, אך למרות זאת הוא הגיע לחדר מיון מדי יום כדי לטפל במטופליו. יום אחד הוא נרדם מתשישות, כשהוא אוחז בגופו הקטן של תינוק פצוע אנושות שמת במהלך ניסיון ההחייאה. ד"ר רנים, שציטטתי קודם לכן, כתב באפריל, שישה חודשים לפני שנהרג. אני מצטטת, "בית החולים אל-שיפא היה תחת מצור בזמן שהייתי בתוכו שלוש פעמים ופעמיים הוצאתי ממנו בכוח. הפעם האחרונה הייתה הקשה ביותר, הן מבחינת המצור, הן מבחינת הפלישה והן מבחינת כמות ההרס. היינו 13 רופאים במחלקת החירום. כולנו עברנו עינויים בדרגות שונות, ושישה רופאים נפצעו או נעצרו. אני מדבר רק על המחלקה שעליה הייתי אחראי. אני לא מדבר על הרופאים שהוצאו להורג ישירות במחלקות אחרות לאחר שנעצרו או על הרופאים שגורלם עדיין לא ידוע". למעלה מ-1000 עובדי בריאות נהרגו בעזה. מאות עובדי בריאות הוחזקו בשבי ישראלי. לפחות ארבעה נהרגו בזמן שהיו במעצר, גופותיהם עדיין מוחזקות. כל עובד בריאות שפגשתי בעזה איבד משפחה, איבד חברים, איבד עמיתים. כל עובד בריאות שפגשתי נעקר מספר פעמים, נאלץ לעזוב את בתי החולים שבהם הוא עבד. עובדי בריאות רבים נהרגו בעת שניסו לחלץ פצועים במה שמכונה לשמצה "התקפות כפולות או משולשות" של ישראל, בהן נקודה מסוימת מותקפת, וזמן קצר לאחר מכן היא מותקפת בפעם השנייה והשלישית לאחר שעובדי החילוץ מגיעים לשם כדי לחלץ את הנפגעים. עובדי בריאות אחרים נהרגו בעת שעבדו בבתי החולים. בתי חולים ועובדי בריאות מייצגים חיים, ואת הרצון לשמור על אנשים בחיים. הפגיעה השיטתית והבוטה בשירותי הבריאות היא קו שלא היה צריך לחצות אותו לעולם, כמו כל כך הרבה קווים אדומים. מה קורה עכשיו, לאחר שכל הקווים הללו נחצו? לאיזה עולם ירדנו? זה בעצם עולם שהרשינו לו להתקיים ולהיבנות במשך עשרות שנים. עוולות עמוקות אלה לא החלו לפני 14 חודשים. הפלסטינים ניסו כל דרך, כולל דיפלומטיה ומחאה שלווה, ופנייה למוסד הזה [האו"ם] אשר נוסד בדיוק לשם פניות מסוג זה. מאמציהם נתקלו בהתעלמות מוחלטת מהחלטות האו"ם ובהפרה הולכת וגוברת של זכויות האדם שלהם. אני זוכרת יום שישי אחד בשנת 2019 בבית החולים אל שיפא במהלך צעדת השיבה הגדולה, תהליך המחאה השקט שנמשך שנתיים ליד חומת הגבול, שבו נהרגו כ-223 פלסטינים. 223 פלסטינים נורו ונהרגו על ידי כוחות ישראליים במהלך המחאות הללו. בית החולים אל שיפא הוא אותו בית חולים שנהרס כמעט לחלוטין, שבו רופאים חפרו קברי אחים כדי לקבור את המתים. שם הרופא המבריק עדנאן אל-בורש עמד בראש המחלקה האורתופדית לפני שנחטף, עונה וכנראה נאנס למוות. אני זוכרת בבירור יום אחד בשנת 2019 בבית החולים הזה, נער מתבגר שזה עתה הובא מההפגנות לאחר שנורה בצוואר על ידי חיילים ישראלים מאחד המגדלים. הוא היה ער אך נחנק עם צינור הנשימה שלו, ולא יכל להזיז את גופו למטה מהצוואר. חוט השדרה שלו נקטע מהכדור. הוא לעולם לא יוכל להזיז את זרועותיו, את רגליו, או כנראה אפילו לא לנשום בכוחות עצמו. אביו התחנן בפני הצוות הרפואי ושאל שוב ושוב, מה עשינו מלבד לדרוש בצורה שלווה את זכויותינו? במילותיו של חברנו היקר, ד"ר חמיס א-סי, רופא כאב ושיקום, אשר עד היום נמצא במצור בעזה. הוא אמר, ננטשנו. הקרבנו למען המטרה שרצינו להגן עליה עבור כולם. אבל אנחנו האנשים היחידים שמשלמים את המחיר הזה, למרבה הצער. בכולם, ד"ר חמיס מתכוון לכל אחד ואחת מאיתנו, כאן יחד בחדר הזה, ובכל העולם. בידיעה שאני אהיה כאן היום, שאלתי כמה עמיתים בעזה אם יש להם מסרים שהם רוצים שאשתף אתכם היום. אני רוצה לשתף כמה מהם: תגידו להם שאנחנו עייפים. אנחנו בלי בית, ברחובות. יקירינו אינם. וכולנו סיפורים. זו הייתה הודעה מאחות צעירה בחדר מיון. היא עדיין לכודה. רופא טיפול נמרץ, שנצור בעזה, והופרד ממשפחתו, אמר לי, ספרי להם את כל מה שבאת וראית בעיניך. תגידי להם שאני רוצה לראות את בני ואת אשתי, כי אני ממש מתגעגע אליהם. סעיד, האח שדיברתי עליו קודם, שנעצר ועונה, אומר לכם, אנחנו נקברים. כל דקה אנחנו נקברים. כל דקה אנחנו נעלמים, כל דקה אנחנו נחטפים. אנחנו חווים דברים שהמוח אפילו לא יכול להבין. אנחנו מתים ולא מוצאים אף אחד שיקבור אותנו. אני מבקש שתספרי את הסיפור שלי, את כל הסיפור שלי, בשמי. אני רוצה שכל העולם ידע שאני בן אדם. (הדוברת בוכה) סליחה. זה נמשך יותר מדי זמן. אני רוצה שכל העולם ידע שאני בן אדם. בסופו של דבר, אני לא עט על נייר. אני לא אנונימי. אני בן אדם שנברא על ידי אלוהים. (הדוברת קיבלה מים) תודה. לאחר מכן הוא שואל את השאלה שאני הולכת להציג בפניכם. מדוע הפלסטינים אינם אלה שמדברים למען מטרתנו? מדוע אנחנו לא שם ואיננו מסוגלים לדבר? העם הפלסטיני, העם בעזה. מדוע לא אני? מדוע לא השכן שלי? מדוע לא הקולגה שלי? עמיתינו הפלסטינים אינם כאן היום משום שהמערכות בהן אנו קיימים כיום אינן מכירות בערך החיים הפלסטיניים.
אסיים בכמה מחשבות שלי ושל קולגות שלי שחזרו לאחרונה מעזה. אני מדברת אליכם היום הן כחברה בחברה האזרחית והן כעובדת בריאות שהיא עדת ראייה במקור ראשון למוות ולהרס שנגרמו לעם הפלסטיני. בילינו את 14 החודשים האחרונים בצפייה על איך רצח עם בשידור חי – המתועד ביותר בהיסטוריה – נתקל בשתיקה, בקמפיינים נרחבים של תעמולה המצדיקים את הבלתי מוצדק, משתיקים ומכפישים את אלו שניסו לחשוף אותו. עדי הראייה שניצלו בחיים דיווחו בעקביות על פשעים שבכל הקשר אחר היו מובילים לסנקציות. אבל כאן, אחרי 14 חודשים של הפרות חמורות ביותר של המשפט ההומניטרי, הפרות בוטות של זכויות אדם, פשעי מלחמה ברבריים, זה נתקל בחוסר אונים מצד בני אדם, מדינות, והמוסד הזה עצמו, המיוצג על ידי הבניין הזה. יום אחד, מישהו יעלה את תיעוד העדויות שלנו, התחינה שאנו מתחננים מזה 14 חודשים, הם יעלו את תיעודם של הפלסטינים שסיקרו את רצח העם שלהם, כאשר על עיתונאים בינלאומיים נאסר באופן חסר תקדים להיכנס. ילדים פלסטינים מארגנים מסיבות עיתונאים כדי לספר לעולם שחייהם חשובים. נצטרך להתמודד עם ההיסטוריה הזו. התקדים שנוצר בעזה, כפי שכמה מעמיתיי כאן הזכירו קודם לכן, הולך להתפשט בכל רחבי העולם. זה מסמן את קיצו של שלטון החוק. כבר ראינו אותו מתפשט ללבנון וכפי שאמר מנתח מתנדב: כשהייתי בעזה, הרגשתי כאילו זו הקדמה לסוף האנושות. אם סולידריות עם בני האדם אינה סיבה מספקת לפעול, חשבו כיצד זה הולך להתגלגל הלאה. זה צריך להפחיד את כולם.
אני מכירה בכך שהמילים שחלקתי אתכם היום קשות. מילים אלה מחווירות בהשוואה למציאות שחוו הפלסטינים במשך למעלה מ-400 ימים ו-76 שנים לפני כן. הפלסטינים לא צריכים את הרחמים שלנו, הם לא צריכים את שבחינו, הם צריכים את הסולידריות המשמעותית והכנה שלנו. ואין זמן לייאוש. ב-24 השעות שאני הולכת לבלות בעיר הזאת, לפחות 60 ילדים בעזה ייפצעו או ייהרגו. אני מכירה בכך שרבים מכם כאן, מתוקף היותכם כאן היום, כבר משוכנעים בצורך לפעול. נדרש אומץ להילחם במערכת מושחתת, מערכת שנכנעת באופן לא פרופורציונלי למדינות עם היסטוריה נוראית של אלימות עולמית. היום, כשכולנו יושבים כאן בנוחות ובבטחה, ד"ר חוסאם אבו ספיה נמצא בבית החולים כמאל עדוואן, ושוחרר זה עתה מיחידת טיפול נמרץ לאחר שנפצע בתקיפה ישראלית. בנו נהרג לא מזמן, שתי בנותיו נפצעו. ובכל זאת, הוא ממשיך בנחישות לטפל במטופליו. הוא אמר לפני מספר ימים, נמשיך לספק שירות זה בכל מחיר. האומץ והפעולה של עובדי הבריאות הפלסטינים לנוכח רצח העם הם מודל למופת לכולנו. השאלה האחרונה שאיתה אשאיר אותכם היא, מה אנחנו מסכנים? תודה.