ד"ר סאמר עטר: רוב האנשים מתו. כלומר, יש ימים שבהם הדבר היחיד שאפשר היה לעשות זה פשוט להחזיק לאנשים את היד ולהסתכל להם בעיניים ולראות אותם מתים. או בגלל שהם בתת תזונה, הם גוועו ברעב, או שלא היה לנו דם לתת להם. כל יום זה הרגיש ככה. כל יום בצפון הרגיש ככה. והמנהלים שם קיבלו הזדמנות לנשום רק ברגע שמשלוח של דלק, תרופות ומזון הגיע. וזה תמיד היה, זה תמיד היה "הייל מרי". זה תמיד, תמיד הרגיש כאילו זה היה ברגע האחרון. ועכשיו, עכשיו שזה באמת מנותק והם לא מקבלים אספקה, הם לא מקבלים דלק והם לא מקבלים תרופות והם לא מקבלים אוכל, עכשיו הם באמת נואשים. כי בעבר, אנשים היו מגיעים ברגע האחרון, הם היו מגיעים לפני שהיה מדי מאוחר. ועכשיו זה מה שקורה.
מראיינת: והאם תוכל לדבר ספציפית על הילדים בבתי החולים האלה, מספר הילדים שמתו, שנפגעו, שעברו קטיעת גפיים? הרבה יותר מאלף חיים כעת, אך קטועי גפיים. דבר על המצב שם. והמצב האחרון הזה שבו אחד מבתי החולים היה אתר של מה שהיה אמור להיות תוכנית חיסונים, כיום.
ד"ר סאמר עטר: כן, זה, כלומר, אתה משאיר אותם מאחור. זה החלק הקשה. אתה שונא לראות מישהו סובל או מת. אבל כשאתה רואה ילדים חפים מפשע, זה לא רק הפצעים הפיזיים. אני זוכר ילדה קטנה אחת, היא נפגעה בתקיפה אווירית ונקברה בחיים במשך 12 שעות ליד הוריה המתים. ואז היא נחפרה החוצה, והיינו צריכים לבצע ניתוח חירום ברגלה. היתה עוד ילדה קטנה, בת חמש. היא הגיעה עם שתי רגליה פשוט מרוסקות אחרי פיצוץ. ואמא שלה התחננה שלא נקטע לה את הרגליים. ושנינו ידענו, שנינו ידענו שהרגליים שלה לא יחזיקו מעמד. אבל כלומר, אלו השיחות שאנחנו צריכים לנהל. ואני זוכר ילדה נוספת בת שבע שהגיעה עם זרוע חסרה. הזרוע שלה פשוט הייתה מפוצצת. והמנתח מולי, מנתח מאוד סטואי, חסר רגש, חזק ועמיד, פשוט פרץ בבכי. אחרי שישה חודשים, הוא פשוט לא יכול היה לסבול את זה יותר. אז המחיר הזה מאוד תובעני. כלומר, יש את הפצעים הפיזיים שאתה יכול לרפא. אתה יכול לרפא פצע קטיעה. אבל אלו הצלקות הנפשיות של לראות את ההורים שלך קבורים חיים. או שאתה קבור חי והם מתים. ואתה מסתכל עליהם. לכל אחד בעזה, לכל מיטה שאתה הולך אליה, יש סיפור מחריד של אובדן. של אובדן בית, אובדן אדם אהוב, אובדן גפה, אובדן עין. וזה אף פעם לא נגמר. וזה פשוט, כל יום אתה מתעורר לעוד ועוד מזה. וזה בדיוק מה שהופך את זה לכל כך מחריד.