מראיינת (כריסטיאן אמנפור): ד"ר עטר, תודה וברוך הבא שוב לתוכנית. חייבים לומר, אין מנוחה לעייפים – כי רק חזרת מהעבודה הקשה בעזה, ומיד אתה בעבודה בבית החולים. נראה לי שאתה מצטרף אלינו בזמן הפסקת הצהריים שלך.
ד"ר עטר: כן, אבל זה בסדר. היה לי יום של מנוחה, אכלתי הרבה, ישנתי הרבה, ביליתי קצת זמן בחוץ ואני מרגיש מאורגן מחדש.
מראיינת: טוב. זו לא הייתה הנסיעה הראשונה שלך לעזה, ודיברנו על מה שראית שם בעבר. אבל תספר לי, כי אלו היו חודשיים של מצור מוחלט והפגזה מתמדת. ואנחנו שומעים כל כך הרבה דיווחים, בזמן שעיתונאים בינלאומיים לא יכולים להיכנס. איך זה היה בשבילך כשאתה מנסה לטפל באזרחים?
ד"ר עטר: כן, זו הייתה הפעם השישית שלי, וזה נהיה גרוע יותר בכל פעם. ואני מתכוון, אני לא יודע מאיפה להתחיל. בלילה הראשון שלי שם, היו הפצצות בהן נהרגו 60 אזרחים והיו בערך 200 פצועים. חדר המיון פשוט הוצף בנפגעים. היו חולים על הרצפה. היה שם ילד בן שמונה שנחנק מדם, קצף יוצא לו מהאף ומהפה. ואז לידו הייתה ילדה בת שש עם ראש פתוח, והמוח שלה חשוף. המעיים שלה השתלשלו מהבטן. וזה מה שהם מכנים מקרים חסרי סיכוי. הם פשוט שמים את החולה על הרצפה, וכל מה שיכולתי לעשות זה להגיד לבני המשפחה שלהם שיחזיקו להם את הידיים, כי הם לא ישרדו. הם הולכים למות. אבל כשיש לך עוד 50 אנשים שנבדקים וממוינים, אתה צריך לקבוע עדיפויות ולהמשיך הלאה. והרופאים המקומיים שעבדתי איתם, בשבילם, ככה הם מתפקדים ב-18 החודשים האחרונים. והם ממש טובים. הם באמת יודעים איך להציל חיים. אבל הסבל הפסיכולוגי שנגרם מלראות את כל זה… אני זוכר ילדה בת עשר, עם רגל שהייתה בקושי מחוברת לגוף, כמו בחוטי ספגטי, והיא עברה קטיעת רגל. אז זה אף פעם לא נהיה קל.
מראיינת: לא, לא. אני בטוח שזה באמת לא. ראינו את התמונות ששלחת, ואנחנו נראה עוד תמונה אחת עכשיו. אני מניחה שראית סוגים שונים של פציעות, ואנשים מגיעים אליכם עם חלקי גוף של בני משפחתם שנפגעו בפיצוץ. יש לנו תמונה, ואני באמת אבקש ממך להסביר. זה גבר שנושא את שרידיה החלקיים של בתו בתוך שק. יש לנו את הפס קול שבו הוא מתאר את מה שקרה. ואז נדבר אתך על זה.
קריין מתרגם: (בווידאו איש מחזיק שק.) אתמול אפינו, והילדים היו מסביב, ליד חדר השירותים. שני טילים נפלו על הבניין שלידי. היום, הלכתי לחפש ומצאתי אותה מתחת להריסות, פגועה וקרועה לחתיכות. כלבים קרעו אותה לגזרים. מצאתי את הראש, היד והרגל. מי ייתן ואלוהים ירחם עליה.
מראיינת: דוקטור עטר, אני פשוט… כלומר, איך הגבת? הוא היה… הוא היה… אתה יודע, הוא בא אליך, וזה פשוט לא נתפס מבחינה פיזית, לראות אב מחזיק שק סיוע משומש ובו הילדה שלו.
ד"ר עטר: כן, זה היה לילה קשה. בלילה שלפני כן, היו לנו בערך 30 הרוגים, ובערך 100 פצועים, ואמרו שיש עוד הרבה אנשים קבורים מתחת להריסות. עבדנו 24 שעות רצופות וזה קרה יותר מפעם אחת, ובקושי עמדנו על הרגליים. אבל הגיע הבוקר, וקיווינו שיהיה יותר שקט. ובאמת היה שקט. אבל אז הוא פשוט הגיע, והוא נראה קהה חושים. חשבתי שהוא פשוט צריך עזרה, צריך לקבל הנחיות, אבל הוא אמר שהוא היה בבית, והפצצה נחתה, והבת שלו הייתה בחדר השירותים, והוא חזר לחפש את שרידיה, והוא מצא את ראשה, וחתיכות מהזרוע והרגל שלה, שם אותם בשק יוטה, והביא אותה לבית החולים כדי לקבור אותה. הוא שאל איך להגיע לחדר המתים. אני נחרדתי מהזוועה. הייתי המום ממה שראיתי. אבל עבור המקומיים, התגובה שלהם הייתה – זו, זו עזה. זה מה שאנחנו רואים כל יום. זה באמת לא משהו יוצא דופן. ובשבילי, העובדה שסצנות כאלה נראות נורמליות – אני לא חושב שסרט אימה יכול להמציא סצנות שהן יותר מעוותות ומחרידות.
מראיינת: אתה יודע, כמובן, שהישראלים ממשיכים להתעקש שהם פשוט מחפשים את חמאס. ועכשיו אנחנו שומעים על דיווח בוושינגטון פוסט שאומר שישראל משנה באופן דרמטי את מפת עזה, מכריזה על כ-70 אחוז מהרצועה כאזור צבאי או כאזור תחת צווי פינוי, ודוחפת מאות אלפי פלסטינים לתוך מה שנראה כשטח הולך ומצטמצם. האם ראית משהו מזה, ואיך זה השפיע על התנאים שבהם האנשים חיים?
ד"ר עטר: כן, רואים אנשים שחיים באוהלים, רואים אנשים שחיים בהריסות בתיהם, והם עברו ממקום למקום שש, שבע, שמונה פעמים, ורבים מהם פשוט חיים משקיות. יש להם מעט מאוד, אין הרבה אוכל, אין הרבה מים, כל יום הוא מאבק להשיג אוכל ומים. בתי החולים הם כמו נאות מדבר קטנים, כמעט אפשר לומר, כמו ארמונות באמצע שממה אפוקליפטית של אבק והריסות, כי לפעמים הם פועלים על גנרטורים, אבל אפילו להם אוזלת האספקה.
מראיינת: ומהו יום בחיי בית החולים שבו היית, בית החולים אל-אהלי. הוא הותקף באמצע אפריל, ודיווחים שונים אומרים שזה היה בית החולים האחרון שפעל באופן מלא. ספר לי מה נאלצת לעשות אחרי התקיפה הזו. וגם, מהי כמות הסיוע הרפואי והטיפולים שנותרו בבתי החולים, שעדיין קיימים בעזה?
ד"ר עטר: ובכן, בזמנו בית החולים אל-אהלי היה בית החולים הראשי לטראומה בעיר עזה, אז שם עבדתי. עבדתי עם מנתחים מקומיים, וזה היה בית חולים שבו הצילו חיים. אם נפצעת, הביאו אותך לאל-אהלי לרופאי החירום ושם עברת מיון. הם ידעו איך לבצע טיפולים מצילי חיים. ואז היה צריך להביא את האנשים במהירות לחדר הניתוח. והם ידעו מי לא ישרוד. אבל בלילה ההוא כשהייתי שם, התעוררתי כי אחת האחיות צעקה שצריך לרוץ, ולא ממש ידעתי מה קורה. היה מידע שגוי שהצבא פולש, שהם הולכים להפציץ את בית החולים. אבל כשירדתי למטה, עדיין היו שם בערך 40 או 50 חולים, והרבה מהם היו ילדים קטנים עם קטיעות גפיים, עצמות שבורות, הם והמשפחות שלהם. בערך 100 איש נשארו בבניין. אז אני וכמה אחיות, הבנו שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה, אבל פשוט החלטנו שאנחנו נשארים איתם למקרה שיפציצו את בית החולים. החלטנו שאנחנו הולכים למות עם החולים שלנו כשאנחנו מטפלים בהם, לא בורחים מהם. ואז בית החולים באמת נפגע, וחלקים מהתקרה קרסו עלינו. חשבנו, כולנו חשבנו שנקבר בחיים מתחת להריסות, אבל כל מה שהרגשנו היו ההדים וגלי ההלם מהבניין שנפגע לידנו. ואחרי שזה קרה, במשך בערך שבע שעות, היינו מנותקים וניסינו להבין מה קורה. כשהגיע הבוקר, הגיע אור היום, ראינו את הצוות חוזר לבית החולים. בית החולים היה מושבת במובן שלא יכולנו יותר לטפל בנפגעים. אז כשהביאו אנשים שנפגעו ברחובות, לא היה לנו חדר מיון, לא מחלקת חירום, ואנשים שניתן היה להציל נדחסו לאמבולנסים ונסעו לבית חולים אחר במרחק של כחמישה קילומטרים. ונכון לעכשיו, אל–אהלי עדיין אוסף את השברים. כל מה שהם יכולים לעשות זה לטפל בחולים שמאושפזים שם עכשיו. אבל בית החולים אינו יכול לטפל כעת בפצועים דחופים.
מראיינת: כן, ואתה יודע, יש לנו תמונות שלך שם. אתה קודח סיכה לתוך זרוע של גבר. וגם יש תמונה שלך כשאתה מכניס צינור חזה לילד. אתה אומר, כמובן, שזה לא בתחום ההתמחות שלך כמנתח אורתופדי – שזה מה שאתה, אבל בעזה, הכל מותר. אז אני תוהה – אומרים שאין תרופות, אין אוכל, אין מים. מה התנאים בפועל כשסוכנויות הסיוע הבינלאומיות, סוכנויות האו"ם, אומרות שנגמר להם הכל?
ד"ר עטר: ובכן, כן, יש קיצוב, הדברים נגמרים. הנה בסרטון הזה שבו אני מכניס את הסיכה לזרוע, אני לא לובש חלוק כירורגי, אין כיסויים כירורגיים, אני רק לובש כפפות, ואני קודח סיכה לתוך עצם של אדם, וזה לא אידיאלי, אבל הדברים האלה נגמרים, והם צריכים לשמר אותם למקרים שזה באמת חיוני. והם דואגים שיגיעו לאפס, ולא יהיה להם יותר ציוד. וכפי שאנו רואים את זה, אנחנו פשוט…אני כרופא, כרופא אמריקאי, אני פשוט לא… אנחנו לא הדמויות הראשיות, אנחנו רק שחקני משנה, ואנחנו פשוט שם כדי לעזור ולסייע למקומיים. אבל המקומיים אומרים שאין להם מספיק, והם מותשים, מתפקדים פחות או יותר על אוויר, ומשתמשים במעט שיש להם. אבל זה לא אידיאלי למשל, לעשות ניתוח אורתופדי בלי חלוקים ובלי כיסויי ניתוח. זה אף פעם לא אידיאלי כשיש לך מנתח אורתופדי שמכניס צינור חזה לילדים. אבל כשיש לך 50 איש, ואתה מנסה לעזור לכמה שיותר, אנשים פשוט עוזרים איפה שהם יכולים.
מראיינת: אני תוהה, אתה יודע, אחרי כל הנסיעות האלה, מהו המחיר הרגשי שלך, והאם אתה חוזר ומביא את הסיפורים והתמונות שלך לנציגים הנבחרים שלך, לחברי הקונגרס ולסנאטורים שלך – ואני תוהה איזה סוג של תשובות אתה מקבל – או אפילו לרשויות הישראליות בדרכך החוצה מעזה.
ד"ר עטר: כל מה שאני יכול לעשות זה לומר מה אני רואה. זה עולם קטן, קטן, ואף אחד מאיתנו לא עומד לבד, יש הרבה אנשים והרבה כאב, וכל מה שזה אומר בשבילי זה שאני צריך להתייצב ולהיות רופא, ולהיות עד לסבל ואז לספר לאנשים מה ראיתי – אם זה מניח לבנה קטנה אחת לקראת יסודות של שלום וריפוי, אז בשבילי זה שווה את זה. אבל זה פחות או יותר כל מה שאני יכול לספר – לזה הייתי עד.
מראיינת: האם אתה – וזה חשוב – האם אתה מתכוון לחזור לעזה?
ד"ר עטר: אני מקווה שכן. אני מקווה שכן. כמו שאמרתי, אם תינתן לי ההזדמנות והזכות לעזור, לעשות משהו שמשנה, אני חושב שכל אחד היה עושה את זה.
מראיינת: טוב, אולי לא כל אחד, אבל יש הרבה רופאים מסורים מאוד והומניטריים כמוך, ותודה לאל על כך. ד"ר עטר, תודה רבה לך שהצטרפת אלינו מבית החולים שלך בשיקגו, שבו אני מניחה שאתה חוזר כעת למשמרת שלך.
ד"ר עטר: כן, אני בנורת'ווסטרן ואני אחזור למרפאה. תודה על שהקדשת את הזמן.