ד"ר פירוז סידהווה: אם אתם יכולים לחשוב על משהו רע שקורה בעולם, זה קורה בעזה או לאנשים מעזה. היו כמה דברים שראיתי שם שבאמת בלטו או באמת השפיעו עליי וגרמו לי להבין מה באמת קורה. מספר אחת היה תת-התזונה והרעב, שזה מכוון. זה ברור לחלוטין. אפילו סנאטורים אמריקאים נושאים נאומים ואומרים שזה מכוון. הדבר השני היה ירי בילדים. את זה לא ציפיתי לראות. ידעתי כמה ילדים נהרגו. ידעתי על ההרג המסיבי באופן כללי. אבל פשוט הנחתי שזה הכל מהפצצות. אבל זה לא מסביר ילדים שנורו בראש. זה לא מסביר ילדים שנורו בראש. ובוודאי שלא כל יום. פשוטו כמשמעו, כל יום שהייתי שם, ראיתי ילד נורה בראש. ניהלתי יומן כשהייתי שם. ועברתי עליו כי כמה כתבים ביקשו ממני. ולמעשה, כל יום שהייתי שם, ראיתי ילד נורה בראש. זו לא תאונה. זוהי פגיעה מכוונת בילדים לצורך גרימת מותם. זה רצח.
ד"ר מימי סייד: דפוסי הפציעות שראיתי באופן העקבי ביותר הם דברים כמו פציעות ריסוק כתוצאה מתקיפות אוויריות ישראליות על בתים. בין 60% ל-70% מהפצועים ואלה שמגיעים לבית החולים הם ילדים. אני יכולה לומר לכם שראיתי פציעות המצביעות על פגיעה מכוונת בילדים ועל פגיעה מכוונת באזרחים. ראיתי דברים כמו פצעי ירי בבטן של ילדים, בחזה. תיעדתי עדויות לפצעי ירי בגפיים של תינוקות, תקיפות רחפן על ילדים, פצעי ירי בחזה של ילדים. ראיתי דברים כמו מוקשים ישראליים מתפוצצים על ילדים ששיחקו בבית קברות. דפוסי הפציעות והדברים שאת רואה כרופאה הם מחרידים, יותר מאשר בפעם הראשונה. אני חושבת שבמשימה השנייה הזו, הפציעות היו הרבה יותר גרועות והרבה יותר קטסטרופליות והרסניות.