מראיינת (כריסטיאן אמנפור): ברוך הבא לתוכנית. אתה יודע שמאז שיצאת, התרחשה התקיפה האחרונה. כשאתה שומע את האמריקאים והישראלים אומרים את כל אותם הדברים שאמרו שוב ושוב, איך אתה מגיב, בהתחשב במה שראית שם?
ד"ר ג'אוויד עבד אל-מוניים: כריסטיאן, זה מאוד קשה. אני בתקופה שבה רק עכשיו עזבתי את עזה, ואני חושב שלמען קצת הגנה עצמית, אני חוסם את הרגשות שלי. התגובה שלי היא של תחושת בחילה. אני מרגיש בחילה. זו הייתה המלחמה השביעית שלי עם רופאים ללא גבולות, והיא הייתה ייחודית. מספר האזרחים שנהרגו, מספר הילדים, העובדה שהם לא יכולים לעבור למקום מבטחים, הייתה ייחודית עבורי. וזה משהו שאני באמת רוצה שאנשים יבינו. כי כשאתה שם באל-מוואסי, בחאן יונס, אתה יכול לראות את ספינות חיל הים בים ואתה יכול לראות את מסוקי האפאצ'י ואת […] מטוסי הקרב. הרחפנים הם קבועים. אתה מכיר את הצלילים של הרחפנים אתה לומד מהר מאוד כל היום להבחין בין הפגזה מספינות מלחמה, או רחפנים, או תותחי אפאצ'י, וזה קורה כל הזמן. ואז אתה עובד ויש אירוע נפגעים המוני, אחר אירוע נפגעים המוני, אחר אירוע נפגעים המוני של אנשים, החיים במה שנקרא אזור בטוח.
מראיינת: דיברת על חאן יונס ושוב יש פקודות לאזרחים, אני חושבת – כלומר, כמעט 70,000 בערך מקבלים פקודות לעבור מקצה אחד של העיר לקצה השני. שוב. זה פשוט ממשיך לקרות. מה המחיר לאנשים? כלומר, אתה יודע, אנחנו מסתכלים על זה מבחוץ וזה פשוט, אתה יודע, הרבה אנשים עוברים. אבל איך אנשים מתמודדים עם פקודות לעבור מיקום, כל שבועיים?
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים: כן, אפילו רק עמיתיי, חלקם נעקרו, נעקרו בכוח בצורה כזו ארבע פעמים בשמונה השבועות שהייתי שם, ואלה עובדי שירותי בריאות. וכל האוכלוסייה, את יודעת, הם ביניהם. זו סוג של הטרדה, יש חוסר יציבות, יש חוסר ביטחון לילדים ולאנשים. לפעמים מגיעים צווי פינוי, והאלימות, הפעולה הצבאית מתחילה מיד. אז יש ממש עומס, אתה רואה אלפי אנשים, בתמונות שהעולם ראה, והתנועה נעצרת מלכת, ואתה רואה את המבט של ייאוש ופחד על פניהם של האנשים. והמרחב שאליו אנשים יכולים לנוע הוא קטן יותר ויותר. יש ריכוז עצום של אנשים במרחב זעיר. שלפני הפלישה לרפיח בתחילת מאי, היה בעצם רצועת חול. אז השירותים באזורים האלה אינם מתאימים למטרה. אז היגיינה, תברואה, כל אלה מובילים למחלות שלא אמורות לקרות. אז יש חוסר בטיחות, חוסר היגיינה ותברואה.
מראיינת: הקשבתי, כלומר, בכנות, לראיון מזעזע ויוצא דופן ב-BBC, עם דובר ישראלי שדיבר עם כתבת מכובדת מאוד של ה- BBC, ששאלה על הנפגעים האזרחיים וחזרה על מה שאמרו רופאים פלסטינים מקומיים על המתקפה האחרונה. הוא כינה אותה תועמלנית פרו-פלסטינית. זה היה באמת נורא, ואני פשוט תוהה, כשאתה רואה מה קורה, ואתה יודע שחמאס נמצא שם, והם אפילו דיווחו על זה בעצמם, מה אתה רואה באזורי המקלט האזרחיים האלה? אתה רואה גברים חמושים? אתה רואה… האם אתה יכול להבחין בין מי ומה?
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים : לא ראיתי אנשים חמושים ולא ראיתי שום פעולה צבאית בתוך ובין האוהלים. בעבודה, אני בהחלט לא ראיתי שום פעולה צבאית או אנשים חמושים בתוך שטח בית החולים. עם זאת, הייתי עד לתקיפות מצד הישראלים באזורים ההומניטריים כביכול, שבהם אנשים חיים. אחת התקיפות הללו הייתה על חומת מתחם ה-ICRC [הוועד הבינלאומי של הצלב האדום]. אלה גורמות לאבדות המוניות, הם לא בטוחים בשום מקום, וזו הסיבה שאנחנו מבקשים הפסקת אש כרופאים ללא גבולות. כי אנחנו לא יכולים לעבוד בבטחה, ואנשים נכנסים לשירות בריאות שנמצא על ברכיו. אז לא ראיתי פעולה צבאית בתוך ובין האוהלים, ולא ראיתי פעולה צבאית בבתי חולים.
מראיינת: אנחנו מראים חלק מהסרטון שלך. תן לנו תיאור קצר של מה שאנחנו רואים, מה צילמת שם.
[…]
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים : יש דם על הרצפה, אנשים עובדים ופצועים מגיעים. כשאני אומר שנפגעי אירוע נפגעים המוני האלה – לדוגמה, ב-13 ביולי היו 189 פצועים ו-55 הרוגים. ב-22 ביולי, 265 פצועים ויותר מ-80 הרוגים. שטף עצום של ילדים, של עובדי בריאות, באירוע נפגעים המוני ב-13 ביולי. הגל השני של פצועים שהגיעו היו עובדי אמבולנס במדים. זה כל כך מזעזע עבור מישהו שהיה במלחמה, לראות עובדי בריאות מגיעים ככה.
מראיינת: רציתי לומר שזה אחד המקומות הקשים ביותר גם עבור עובדי שירותי בריאות. הם היו, ובכן, חלקם היו מטרות, חלקם נהרגו באש צולבת, נהרגו באירוע. איך האנשים שאתה עובד איתם שומרים על סיבולת ועומדים בחובתם המוסרית והמקצועית לא לגרום נזק ולהמשיך לנסות לעזור לאנשים לשרוד בנסיבות האלה?
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים: אני חושב שכולנו חובשים בבסיסם, ואתה הולך לעבודה, ויש אלמנט עצום של איפוק רגשי בקרב עמיתיי, ואת יודעת… מספר הפעמים שראיתי אותם רועדים [עם] עיניים, אישונים מורחבים, בפחד בגלל צו פינוי, התקפה ליד המקום בו גרו שמשמעותה שהם נאלצו לעקור ולעבור למקום בטוח לילה אחד – ולמחרת הם בעבודה. או למשל באמצע צו פינוי, למשל 22 ביולי, צו פינוי גדול לחלקים המזרחיים של חאן יונס, נפגעים רבים כל היום. אני מרים את מבטי ממספר הנפגעים הרב שלי ויש שם עמיתה שאני יודע שלא אמורה להיות שם ואני שואל אותה למה את שם – ואחיה וילדיו וביתם הקולקטיבי הותקפו באותו יום. או שאני חוזר למחלקה והפיזיותרפיסט או היועצת, שניהם בדמעות. מה קרה? המשפחות שלנו קוראות לנו מאזור הפינוי הזה, הם לא יכולים לצאת מהבניין, הם יכולים לראות טנקים ישראליים, הם לא מרגישים בטוחים לצאת. אז למרות שאתה מקצועי, אתה עובד, אתה מגיע לעבודה, יש לך שריון, אתה מחשל את עצמך. יש רגעים שזה חודר אליך, זה חודר אליך וזה באמת מפתיע אותך. ואנשים אומרים לי, כשהם מביעים רגש כלשהו, אומרים לי שהם מעדיפים פשוט למות. הם מחכים למוות. הם איבדו תקווה, וזה עדיף על מה שהם עוברים עם העקירות הסדרתיות וחוסר הביטחון.
מראיינת: מניסיונך, ואתה אמרת שזו המלחמה השביעית שלך והיית באינספור אזורי אסון עבור רופאים ללא גבולות, אתה יודע, כל השיאים נשברים, אם אפשר לומר כך, בעזה, הוטלה הכי הרבה תחמושת בשטח הקטן ביותר במספר החודשים הזה. מה, מניסיונך, המשמעות של זה לעתיד? נניח שהתותחים משתתקים. מה קורה ביום שאחרי?
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים: שניים או שלושה דברים. אני חושב שדבר אחד שאני רוצה לומר הוא, למשל, חילוץ החטופים של נוסייראת היה ב-8 ביוני. שחררנו את הילד האחרון מהמחלקה הזו, מהמחלקה שלנו, יחידת טראומה שאנחנו מפעילים עם משרד הבריאות ורופאים ללא גבולות, רק ב-20 ביולי, בין ה-8 ביוני ל-20 ביולי. זה ילד שעבר קטיעת אמת שמאל וירך שבורה עם מתקן קיבוע חיצוני שעדיין היה עליו בזמן השחרור. הוא גם סבל מזעזוע מוח כה חמור עד שהיו לו התקפים – ועדיין מחייך.
מראיינת: אלה היו הנפגעים באש הצולבת במהלך החילוץ?
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים : בהחלט. אז זה מישהו שנמצא בבית חולים יותר מ-40 יום, משפחה שנפגעת בצורה כזו. וזה ילד אחד מתוך מספר הפצועים. ואסור לנו לשכוח את הטראומה הנפשית, את בעיות הבריאות הנפשיות שכל תושבי עזה עוברים. אז כשהירי ייפסק, כל מה שאנחנו רואים עכשיו, זה לא נגמר. האנשים האלה צריכים שיקום. הם צריכים להחזיר לעצמם את תחושת הביטחון. קצת צדק מאחה יהיה גם דבר טוב.
מראיינת: אני רוצה לשאול אותך משהו. כידוע לך, בנימין נתניהו ובני בריתו מהימין הקיצוני דיברו על "ניצחון מוחלט". ונראה שיש דו"ח ישראלי שאומר ששר הביטחון, יואב גלנט, שגם הוא דיבר כך בהתחלה, אמר עכשיו שניצחון מוחלט נגד חמאס הוא "קשקוש". הוא מבקר את ראש הממשלה, ותהיתי איך אתה רואה את זה. אני לא שואלת אותך מבחינה פוליטית, אבל אתה רואה אזורים שנוקו מחמאס? יש פחות חמאס, או מה? כי ממה שאנחנו מבינים, ברור שצווי הפינוי, התקפה זו, התקפה זו, אומר שהאנשים האלה עדיין שם, זה כמו Whack a Mole.
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים : ככה אני רואה את זה, צווי הפינוי והאזורים שבהם אתה מקבל תקיפות חוזרים על עצמם. אז אפילו בעיר עזה בצפון, שם הייתה לנו מרפאה, היו יותר צווי פינוי. עכשיו בחאן יונס, הלוך ושוב, חאן יונס נוקתה הרבה יותר מוקדם השנה. אז החזרה שלהם לחאן יונס כדי לבצע פעולה צבאית נוספת הייתה הפתעה, ואם זה סימן שחמאס חוזר, אז זה סימן שחמאס חוזר למקום שבו נוקה. התוצאה היא שמקום שנחשב בטוח או נוקה, אנשים חזרו ואז כשיש שם תקיפה נוספת, זו הסיבה ששום מקום לא בטוח.
מראיינת: האם אתה שומע מאנשים בכלל, אני לא יודעת אם הם היו מתוודים בפניך, אבל אנחנו כן שומעים סיפורים, אנחנו כן שומעים דיווחים שם – מדי פעם כשניתן לערוך סקרים – יותר ויותר עזתים מאשימים גם את חמאס במצוקתם. הם פשוט כועסים עכשיו. ואנחנו שומעים עדויות שדלפו, לא עדויות, אלא מסרים שדלפו מאנשי חמאס, אתה יודע, המלחמה הזאת חייבת להימשך וכו' וכו'. אתם, מה אתם שומע מעזתים? את מי הם רואים כאחראים?
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים : אני שומע, ברגע של פינוי, אנשים עוברים, ואתה שומע – ואני מדבר ערבית אז אני מבין – אז אתה שומע תלונות על חמאס. אבל אתה שומע תלונות על ארה"ב, אתה שומע תלונות על האו"ם, אתה שומע תלונות על החיים. אנשים מרגישים שהם נטושים. אנשים מרגישים שהאנושיות שלהם לא מוכרת. אנשים מרגישים שהם נטושים וננטשים לטבח, וכשצריך לחיות חיים שבהם אין תחושת ביטחון יום יום, אני יכול להבין את זה.
מראיינת: ובנוסף למקרי המוות והנפגעים כתוצאה מפגיעה מכל מיני תחמושת, יש מצב שבו יש מעט מים נקיים, מעט מזון, צינור האספקה לא הורחב משמעותית. ואנחנו שומעים דיבורים על מחלות ומחלות עור ומגפות הנישאות באוויר ובמים. מה ראית? התמונות נוראיות. עור מגורה.
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים : כן, אז במרכזי הבריאות הראשוניים שאנחנו מפעילים, בין חמשת האבחונים הנפוצים ביותר, ארבעה מהם דלקות עור, גרדת, דלקות עיניים וזיהומים שלשוליים. כל אלה קשורים למים ותברואה וזהו סימן בטוח לכך שהיגיינה, תברואה ומים נקיים אינם קיימים.
מראיינת: אני רואה את התמונות האלה עכשיו. זה פשוט נורא.
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים: ועכשיו כמובן, והייתה הפטיטיס A כל הזמן וילדים מתו מהפטיטיס A במחלקות הילדים שלנו, אבל עכשיו כמובן התופעה המכוערת של הפוליו מתגברת בעזה. זוהי מחלה שמועברת במים, היא הוכחדה בעזה. והאפשרות של קמפיין חיסון גדול נגד פוליו בסביבה לא בטוחה כזו. אני לא חושב שזה אפשרי.
מראיינת: כלומר, פשוט יהיו כל כך הרבה השלכות גם אם התותחים אי פעם ישתתקו. אני רוצה לשאול אותך לבסוף מה עשית, מה ראית – כי אתה יודע, אנחנו שומעים מהישראלים שהם מכניסים סחורות, אנחנו שומעים מתושבי עזה שהם לא מקבלים מספיק סחורות. ושר האוצר הימני להפליא הזה, שאתה מכיר, סמוטריץ', אמר בנאום שזה אולי צודק ומוסרי להרעיב את תושבי עזה במלחמה נגד חמאס – אבל אומר, אף אחד בעולם לא היה מרשה לנו, והוא מדבר על שני מיליון איש – "עד שהחטופים ישוחררו". כל כך הרבה אנשים גינו את אלה, כל כך הרבה מבנות הברית. אז מה אתה רואה לגבי סיוע וכל זה, ואיך אתה מגיב לסוג כזה של הערה?
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים: לגבי האספקה, לא היה לנו מספיק, לא היה לנו את האספקה שאנחנו צריכים. לדוגמה, במהלך החודשיים שהייתי שם, היינו צריכים לחסוך במה שאנחנו משתמשים בו או לייצר. היינו צריכים לייצר חלוקי ניתוח וקביים. נגמר לנו האקמול, משככי כאבים פשוטים. היה לנו מחסור גדול בפנטניל והיה סחר חליפין עם ארגונים אחרים. אז האספקה הייתה מאבק מתמיד ויש השלכות מסדר ראשון, שני ושלישי של מחסור במשהו אחר או שימוש בדברים אחרים. דלק בשלב מסוים בתחילת יולי, וזה אומר שיכולנו לעשות פחות בחדרי הניתוח, מים לא הגיעו למחלקות. איך מנקים מחלקה בלי מים? אז אלה הדברים והאתגרים העקביים. לדוגמה, אחד המשלוחים שלי, שהיה אמור להגיע ממש לפני מתקפת רפיח בתחילת מאי, עד לתאריך שעזבתי, ה-31 ביולי, עדיין לא הגיע במלואו, וזה רק משלוח אחד. וזו הסיבה שכל הזמן אילתרנו מה אנחנו יכולים לעשות. וזה תופס לך את רוב המחשבות. כשאתה צריך להקדיש כל יום לחשב באיזו תרופה כדאי להשתמש במקום מה, וכן הלאה, אתה לא שם לב לאיכות הטיפול, למשל.
מראיינת: הזכרת בקצרה את המחיר שזה גבה ממך, מה שלומך אחרי חודשיים אלה?
ד"ר ג'אוויד עבד אלמוניים: אני בסדר , הייתי בהרבה מלחמות. אני חושב שבעזה, החוויה הזו הייתה קשה מאוד עבורי כי היה קשה מאוד לראות את עמיתיי עוברים את זה וחיים את זה בזמן אמת.
מראיינת: דוקטור, תודה רבה לך על שהיית איתנו.
ד"ר ג'אוויד עבדלמוניים: תודה.