אוון ג'ונס (מראיין): אז, עברה כבר יותר משנה מאז מתרחשות כמה מהזוועות הגרועות ביותר שבוצעו במאה ה-21, הטבח ההמוני והפציעות. חשוב מאוד, למרבה הצער, להדגיש את הנקודה הזו, לגבי המספר העצום של פלסטינים בעזה, כמו גם את כל הטראומה, העקירות ההמוניות החוזרות ונשנות, המצור על אספקת צרכי חיים בסיסיים, והרס מערכת הבריאות – וזו נקודה שהדו"ח של ועדת האו"ם העלה זה עתה. זהו ניסיון מתואם, ניסיון מכוון, להרוס את מערכת הבריאות, שלדבריהם הוא שקול לפשע השמדה שהוא פשע נגד האנושות. כעת, בהקשר של כל זה, אנו יודעים כמובן שרופאים, אחיות ופרמדיקים פלסטינים עושים את העבודה המדהימה ביותר בנסיבות הכי בלתי נתפסות. רבים מהם נהרגו. היה טבח המוני של רופאים פלסטינים – לעתים קרובות, או לעתים קרובות מדי, עם משפחותיהם. והם גם נכלאו, ורופאים נהרגו במאסר ישראלי, עברו עינויים, מה שתרצו. בנוסף לכך, מספר רב או משמעותי של רופאים, חובשים ואחיות מרחבי העולם הגיעו לעזה כדי לנסות ולסייע למערכת הרפואה הפלסטינית, שהיא במצב של קריסה ונתונה בתנאים האפוקליפטיים הללו. ואחת מהם היא הרופאה המבריקה, אנה ג'ילאני, שהיא מנתחת מומחית באורתופדיית ילדים, שנמצאת כרגע לא רחוק מהמקום בו גדלתי, אך הייתה בעזה פעמיים השנה – ב-24 במרץ השנה, במשך שבועיים בבית החולים אל-אקצא, שאנשים שמעו עליו, מכיוון שהופצץ זה עתה על ידי ישראל, וראינו, באופן מחריד, צעיר פלסטיני נשרף חי, כשהוא מחובר עדיין לטפטפת תוך ורידית. וגם חודש נוסף בספטמבר, בבית החולים נאצר, בחאן יונס. אנה, קודם כל, תודה רבה שהצטרפת אלינו.
ד"ר ג'ילאני: תודה שהזמנת אותי, אוון. תודה שאתה מקשיב למה שאני רוצה לומר.
מראיין: זה, זה החלק הכי חשוב במה שאני עושה, אז תודה. אני רק אתחיל, בעצם, אני מניח, מבחינת אלה, שאולי עדיין בהכחשה אחרי שנה של זה, שאולי אומרים, ובכן, האם זה באמת רצח עם? כן, אולי ישראל הייתה לא פרופורציונלית…אבל מה את אומרת? מה את אומרת לאלה עכשיו, אחרי שחווית את עזה באופן אישי והעדות שלך היא ממקור ראשון, וטיפלת באזרחים פלסטינים שסבלו מפציעות מחרידות, ומתו כתוצאה מכך. מה את אומרת לאנשים שאומרים, אה, האם זה באמת רצח עם?
ד"ר ג'ילאני: אני צריכה לנשום את הנשימה העמוקה ביותר בחיי, כי אני מתמלאת בזעם כשמישהו שואל אותי את זה. ואני חושבת שזו הסיבה שאנשים לא שואלים אותי, כי אני חושבת שלגבי אנשים שהיו בשטח, קשה מאוד לא להסכים איתנו ולהתווכח איתנו, כי ראינו את זה ממקור ראשון, ואני חושבת שאנשים אף פעם לא רוצים להעלות את זה בשיחה איתי, כי הם יודעים שכל התעמולה וכל הדברים שהם רואים פשוט מחווירים ביחס למה שקורה כשאני מתחילה לדבר ואומרת, ובכן, אם זה לא רצח עם, אז מה לגבי העובדה שראיתי מישהו מת או נרצח מתת תזונה? אוקיי, אז מה לגבי עשרות הסרטונים שיש לי בטלפון של ילדים רצים עם פחיות כדי לנסות להשיג מים בבוקר? אתה יודע, מה לגבי כל ההרס שראיתי, הרס התשתיות? מה לגבי החברים שלי, שחלקם עונו ונלקחו לשני מחנות הכלא הישראליים, והם מספרים לי מה קרה להם? אז, אני חושבת שמה שאנשים מתקשים בו זה, אתה יודע, לערער על זה, כי אני יכולה לתת לך שם, אני יכולה לתת לך סיפור, אני יכולה לתת לך איפה הם היו. אז, אני בעצם לא מנהלת את השיחה הזו עם הרבה אנשים, כי… וזה באמת מעניין – דיברתי בהפגנה והייתה מחאת נגד באותו הזמן. ומחאת הנגד הייתה די שקטה. אבל אז כשקמתי כרופאה ששהתה בעזה, פתאום המוזיקה התחילה, כולם ניסו להטביע את מה שניסיתי לומר, כי המשמעות של עד ראייה, וזו הסיבה שהם לא רוצים עיתונות עצמאית שם, הם לא רוצים שסוכנויות חיצוניות ייכנסו כי אי אפשר להתווכח עם העדויות שלנו, וזה מצב ממש עצוב. אני מנתחת, אני רגילה להיות בחדר ניתוח, לתת הרצאות רפואיות, עשיתי אחת הבוקר על התחום שלי. אני לא רגילה לדבר עם עיתונאים ולתת את הצד שלי כעדה לפשעי מלחמה, נכון? ואתם – דחפתם אוכלוסייה של אנשים בעזה למצב הזה, ולמעשה זו חובה מוסרית לדבר על מה שראינו.
מראיין: לפי ארגון הבריאות העולמי, בין ה-7 באוקטובר 2023 ליולי 2024, ישראל ביצעה כמעט 500 התקפות נפרדות על מתקני בריאות בעזה. הם מדווחים על התקופה בין ה-7 באוקטובר ל-23 ביוני, וזה למרבה הצער כבר לפני כמה חודשים. אבל בתקופה הזו נהרגו 500 אנשי צוות רפואי. הם מדברים על יותר מ-113 אמבולנסים שהותקפו. הם אומרים ש-20 מתוך 36 בתי החולים בעזה אינם מתפקדים לחלוטין, ו-16 מהם פועלים חלקית. האם תוכלי לתת לנו תמונה… ואז יש את המצור הרפואי… רק… כן, רק תני לנו תמונה של איך זה, מה הרפואה… ומה שראית בשני המקומות השונים האלה, מה קורה במערכת בתי החולים?
ד"ר ג'ילאני: אז היה הבדל, בהחלט, ואני חושבת שמה שעשה את ההבדל זה רפיח, הפלישה לרפיח, כשזה קרה – המצור. אז, כשנסענו במרץ, נסעתי בשבועיים הראשונים של הרמדאן, היו לנו התקפות המוניות בכל ערב, בזמן שבו אנשים שברו את צום, כי אז המשפחות מתאספות. בבית החולים היו 200 מיטות באותה תקופה, והוא היה בתפוסה של 700 חולים. אז זחלנו מעל חולים כדי להגיע לחולים אחרים. אתה יודע, חדרי הניתוח אף פעם לא היו ריקים. הכל היה… ואתה יודע, כולם שואלים אותי, מהי התמונה שאת הכי זוכרת? אני לא יכולה… אני פשוט זוכרת שעמדתי באמצע חדרי ניתוח, ופשוט הסתכלתי על ההרס והכאוס הבלתי יאמן הזה, ולתפקד בתוך זה – זו עדות לפלסטינים (שמסוגלים) לעשות את זה. כי אני יכולה להגיד לך, הייתי מתמחה כשהפיצוץ במנצ'סטר התרחש, ואתה יודע, אם הם היו צריכים להתמודד… אם מערכת שירות הבריאות הלאומית הייתה צריכה להתמודד עם כמות הנפגעים שהגיעו דרך הדלת בפלסטין, בעזה, זה לא היה קורה. אתה יודע, כל העבודה הייתה נעצרת בכל בית החולים, כי ראיתי איך עובדים עם פגיעות המוניות בבריטניה, וזו עדות לכך. אז, לאנשים יש רעיון מוטעה אתה יודע, שפלסטינים אולי לא רופאים טובים באותה מידה. הם טובים יותר מכולנו. אנחנו עוזרים להם. הם יודעים איך לנהל פגיעות המוניות. הם יודעים איך לפעול במצבים האלה. העניין הוא, התוקפנות הזו, הוא שישראל מרוקנת את בתי החולים מהאנשים הבכירים ביותר. רוב האנשים הבכירים התפנו, אתה יודע, וזה מובן – אתה צריך לקבל החלטה, לגבי הבטיחות שלך ובטיחות המשפחה שלך. אז יש לך פער עצום של חוסר ניסיון, כי סטודנטים לרפואה הופכים עכשיו לרופאים. אתה יודע, כל מי שפגשתי שהוא מתמחה באורתופדיה אמר, את יודעת, עשינו כל כך הרבה, למדנו כל כך הרבה, אי אפשר ללמוד את זה מספר. זה כאילו הם פשוט נאלצים להתמודד עם כל ההתקפות ההמוניות האלה, וחלקם (חלק מהנפגעים) בני משפחה שלהם. אז, אחד העמיתים שלי, חשבתי שהוא הלך הביתה, אבל הוא חזר, והבחור שטיפלתי בו, ששתי רגליו נקטעו וגם יד, הוא גיסו. ואתה יודע, הטראומה של להתמודד עם האוכלוסייה שלך, שזה קורה לה. נורא, נורא לחלוטין, וזה רק האנשים, נכון? אז, אם מדברים על אספקה, אין אספקה. הפעם כשנסענו, ישראל בכוונה לא מאפשרת לנו להכניס ציוד רפואי. זה תועד היטב – על איך הסיוע לא מגיע לעזה. אתה יודע, נגמרים להם המטושים הרפואיים בשביל לעצור דימום, עד לנקודה שבה הם גזרו בגדים, עשו להם סטריליזציה, וניסו להשתמש בהם כמטושים. דברים פשוטים, בסיסיים ומצילי חיים כבר לא קיימים. אתה יודע, מכשירי אולטרסאונד – נעלמו. ויש סרטונים שרואים באינסטגרם של חיילים ישראלים, אתה יודע, מנפצים את סורקי האולטרסאונד. ואתה, כלומר, אם זה לא הרס של שירותי הבריאות, מה כן? הייתי בנאצר בפעם השנייה, והמקום היה תחת מצור. אז כשנכנסנו, הדבר הכי מוזר שראיתי היה שעל כל הדלתות היה סימן כזה, וזה המקום שבו הצבא הישראלי עבר באופן שיטתי על כל בית החולים ופינה את החדרים, והסימנים עדיין על הדלתות. ואתה יודע, אז הלכנו למקום שבו ישנו והייתה שם מרפסת, היינו בקומה הרביעית. והדבר הכי מוזר הוא שזה היה די גבוה בעזה, כי כל השאר נהרס, ואתה מסתכל החוצה, ואתה מסתכל החוצה אל קבר ההמונים, שם מצאו 300 עובדים רפואיים וחולים. חלקם עדיין מחוברים לשקיות הקטטר בקבר ההמון. והם חיים בזה. הם ממשיכים לשרת את האוכלוסייה שלהם בתוך זה. זה פשוט בכל מקום שתפנה אליו. יש להם תוכנית מאורגנת להרוס, וזה שובר את הלב. אני לא יכולה לתאר לך את הכאב שמרגישים כשאתה רואה את כל זה. כי הם עדיין ממשיכים, והם עדיין ממשיכים ומגיעים לעבודה. זה פשוט נורא. מצטערת, אני לא יודעת אם זו הייתה הדרך הנכונה לתאר את זה, אבל זה פשוט נורא.
מראיין: זו בדיוק הדרך הנכונה. אני לא יודע, קשה לדעת איך לבטא את זה.
ד"ר ג'ילאני: אני חושבת שהדבר השני הוא שראיתי את אל-אקצא בוער השבוע. ביליתי שבועיים בבית החולים הזה והכרתי את כל בית החולים הזה, כי אתה יודע, כשהיינו שם, כשאתה שם עם ארגון צדקה, עם, MAP אסור לך לעזוב את בית החולים, כן? אז אתה בבית החולים במשך שבועיים. גרנו בקצה מחלקה, בחדר, וכשאתה פותח את דלת החדר, החולים מולך. והאוהלים האלה, עברתי באוהלים האלה, כי רציתי קצת לזוז, לצאת קצת לאוויר הצח, ואז, ואתה יודע, הרבה מבני המשפחה של אלה שעובדים בבית החולים גרים באוהלים האלה כי קשה להם לגור רחוק, כי זה מסוכן עבורם להגיע לבית החולים. אז, אחרי שעזבתי, שבוע אחרי, זו הייתה הפעם הראשונה שהם הפציצו את אל-אקצא. וזה היה היום גרוע ביותר מאז שחזרתי, כי שלחתי הודעות לכל מי שהכרתי ושאלתי, "אתה בסדר, אתה לא בסדר?". והעובדה שהם מרגישים שזה שאנחנו אזרחים בריטים, שבהיותנו בעלי דרכון בריטי, אנחנו מגנים על בית החולים, ואז כשאנחנו עוזבים. כי כל התנועות שלנו מתואמות עם ישראל, כן? אז הם יודעים מתי אנחנו בבית החולים ומתי לא. אז, כשאנחנו עוזבים, יש את התיאוריה הזו, אתה יודע, שאז הם יתקפו את בית החולים. שבוע אחרי שעזבתי בפעם האחרונה, עובדי המטבח העולמי המרכזי הותקפו, והיה להם דרכון בריטי, נכון? אז זה ביטל את התיאוריה הזו. אבל אני לא יכולה להבין, בתי החולים האלה הם קהילות, יש ילדים, יש כל כך הרבה עקורים שחיים בבית החולים, ולתקוף בית חולים שוב ושוב, ולתקוף חולים, כי הם מוצפים, הייתי המומה.
מראיין: אני חושב שדיברת על הדמוגרפיה של החולים שאיתם עבדת. כלומר, מי הם היו?
ד"ר ג'ילאני: אז, זו דרך ממש נוראית לומר את זה, אבל אם אתה מת עם הגעתך, או שאתה פחות או יותר, אין סיכוי שתתאושש, אז בעצם לא תגיע לאזור הטיפולים שלי, כי אני הייתי בחדר הניתוח רוב הזמן. אז היו הרבה ילדים, הרבה ילדים, הרבה ילדים היו עם פציעות מרסיסים, ראיתי הפעם גם כוויות נוראיות, הרבה גברים צעירים, אוקיי – כי הם אלו שיוצאים להביא מים, שיוצאים לחנויות, הולכים לקנות דברים למשפחות שלהם. ואז גם קשישים, כל כך הרבה קשישים. והדבר הכי עצוב הוא שבפינוי רפואי, קשישים לא היו בראש סדר העדיפויות לפינוי. אז ראית אנשים שבטח היו להם חיים קשים מאוד, ועכשיו הם עם קטיעות גפיים, איבדו את כל משפחותיהם, וזה היה – אני יודעת שאנחנו מתמקדים בנשים וילדים – אבל קשישים היו המקום שבו ליבי באמת צנח. כי פשוט חשבתי שלקראת סוף החיים, אתה צריך לחיות חיים שלווים, אתה לא צריך להתמודד עכשיו עם קטיעות, או עם בני משפחה שנהרגו, הדור שלך – אנשים רבים אחרים נהרגו. אז, בעצם המצב לא מבדיל, טיפלנו בכל האנשים, בכל הגילאים. ומבחינתי, ראיתי הרבה פצעי קטיעות בנסיעה הראשונה שלי. כצוות ביצענו אז 30 קטיעות. הפעם זה היה פחות, כי ניסינו להציל גפיים, כי היה לנו קצת יותר ציוד זמין, אבל כן, המצב לא מפלה, זה לא מפלה.
מראיין: הפציעות שהתמודדת איתן היו לעתים קרובות כתוצאה מפגיעת נפץ?
ד"ר ג'ילאני: כמה סוגים של (פציעות). אז כוויות וחבישת כוויות, זה משהו שראינו. טיפלתי בפציעות גפיים, פציעות מסכנות גפיים, שברים פתוחים, הכל פחות או יותר פתוח. ומה שאתה לא באמת קולט זה שרסיסים מגיעים לכל מקום. ורסיסים, אתה יודע, כל כך קשה, זה כמו לחפור החוצה מתוך האדם. וקטיעות. אחד המקרים שטיפלתי, שדיברתי עליו עם חברים היה, היה בחור בשנות ה-30 לחייו, שהלך בחוץ עם חברים. הוא הלך ברפיח, ואז קוודקופטר פגע בו ובחבריו. הם היו ארבעה, שניים מהם מתו או, אני צריכה לומר נהרגו, אחד שרד עם פציעות קלות, ואז הרביעי, הוא הגיע עם קטיעת יד אחת מעל המרפק, וקטיעת אחת הרגליים. ואתה יודע, הבחור הזה פשוט טייל עם חבריו, וחשבתי “אין שום הבדל ביני לבינך, ובכל זאת ירו בך וטבחו אותך.” ואתה פשוט לא יודע מתי או למי זה יקרה.
מראיין: למי שלא יודע, קוודקופטר הם רחפנים חמושים שמופעלים מרחוק על ידי צה"ל. דיברתי עם רופא אחר, הוא היה בעזה ודיבר על הסוג הייחודי של הכדורים, וכך את יודעת, את יודעת מתי זה קוודקופטר. אבל אתה יודע, פצצה מתפוצצת, או יש מתקפת טילים, ואז הקוודקופטרים מגיעים.
ד"ר ג'ילאני: כן, כן, כן. וזה גם כן. ואז… אז מעניין לציין שגילינו שהרבה פציעות היו באזור המפשעה. ומכיוון שזה די גבוה, זה מכתיב את רמת הקטיעה. ואם הם פוגעים בך… בצעדת השיבה הגדולה, אני יודעת שהיו הרבה פציעות ברכיים בגלל זה, זו הייתה המטרה, כי הם רצו שתעבור קטיעה מעל הברך.
מראיין: למי שלא יודע, אלה הפגנות שהיו ב-2018, שבהן פלסטינים מעזה הגיעו לגדר, כדי לדרוש את זכות השיבה, נגד הכיבוש, ואז נורו ונטבחו לעתים קרובות על ידי הישראלים.
ד"ר ג'ילאני: אז זה היה במפשעה וגבוה יותר ברגל. כן, אבל קוודקופטרים היו כנראה… אחד החברים שלי, בערך 30 אנשים ממשפחתו הפכו לחללים. והוא סיפר שהתקיפה האווירית פגעה בביתו, ואז בני משפחה אחרים רצו לעזור, ולהוציא את החללים או לנסות ולראות אם מישהו חי, ואז רחפן עקב אחריהם ואז ירה בהם וכולם נהרגו.
מראיין: ממה שחווית והיית עדה לו, מה היית אומרת לגבי מספר ההרוגים הכולל? כלומר, ברור, את יודעת, יש הערכות שונות. מספר ההרוגים הרשמי נחשב באופן כללי להערכה נמוכה באופן חמור ודרסטי, בין היתר משום שהמספר לא כולל את אלה הנעדרים מתחת להריסות. אלפי אנשים פשוט לא נספרים בכלל. אבל אז, יש גם את קריסת מערכת הדיווח, את קריסת מערכת בתי החולים, את קריסת הציוויליזציה. אי אפשר באמת לדעת – משפחות שלמות פשוט נמחקות, ואין אף אחד שידווח עליהן, ויש את הסיבות העקיפות. מה דעתך על, כי זה עתה הזכרת וזה נושא חוזר, וכשאני מדבר עם פלסטינים בעזה, הם אומרים: היא מדברת על כך ש-30 בני משפחה אחת נהרגו, היא מדברת על אדם אחד, 30 בני משפחה שלו נהרגו. ומהניסיון שלך, את יודעת, הפלסטינים שאת מדברת איתם, וכמה קרובי משפחה שהם איבדו, מה היית אומרת? כי מספר ההרוגים הרשמי עומד על 42,000 ולמען האמת זה לא, כלומר, את יודעת…
ד"ר ג'ילאני: זה לא השתנה. אין מערכת דיווח, אנחנו אפילו לא יכולים לעקוב אחר מטופלים. אני לא יודעת איך אתה עוקב אחר ההרס שהתרחש. אז אתה צודק, אנחנו לא יודעים כמה נהרגו. כשהיינו בנאצר, הגיעו 80 גופות לא מזוהות שישראל שלחה במעין משאית. אתה יודע שאתה לא יודע בעצם אם זה 80. הם אמרו שזה 80, אבל הגופות היו כל כך לא ניתנות לזיהוי שאף אחד לעולם לא יידע מי היו הגופות האלה, או האנשים האלה. אז אתה יודע שיכול להיות שהיו 100. האם אנחנו, האם אנחנו סומכים על הנתונים שלהם? האם אנחנו סומכים על המספרים שלהם? אז אני חושבת שלעולם לא תדע את מספר ההרוגים האמיתי שם. בנוסף, מה שלא נלקח בחשבון, זה כמה אנשים ימותו עכשיו מדלקת ריאות, כי אתה יודע, החורף מגיע. התזונה נמוכה. אנשים רבים ימותו, אתה יודע, מאלח דם (sepsis) ואתה לא תדע. פשוט בלתי אפשרי לדעת את מספר המתים, אבל אני יודעת ש-42,000 זו הערכת–חסר מוטעית. אני לא יכולה להסביר לך, כי, כן כולנו מתמקדים במספר המתים, אבל האנשים ששורדים, אתה יודע. הייתי רוצה לראות כמה מאלה שרדו את השנה, כי הם אולי שרדו בהתחלה, אבל ההשלכות של הפציעות שלהם, בסופו של דבר, אתה יודע. ראיתי כל כך הרבה חולים עם גדם שהזדהם, כן? והם ממשיכים לעבור עוד ניתוח ועוד ניתוח. הם חולים יותר, האנטיביוטיקה לא עובדת, הם בסופו של דבר לא יישרדו שנה שלמה, נכון? אבל הם לא יופיעו בסטטיסטיקה, כי אתה יודע שאתה לא יכול, אתה לא יכול, אתה לא יכול, לא יכול לספור את זה.
מראיין: כדאי להזכיר, למשל, שביולי, שלושה מומחי בריאות אקדמאים שלחו מכתב למגזין האטלנטיק (The Atlantic), וטענו שהמספר הוא 186,000. אני מתכוון, דבר אחד שאני חושב עליו לעתים קרובות, זה נראה שחולי סרטן, אנשים עם מחלות לב, כלומר, זוהי מערכת בריאות שנהרסת כל יום. בדרכים שונות.
ד"ר ג'ילאני: אז מעניין שאתה מעלה את נושא הסרטן, כי בצוות שלנו היה מנתח סרטן, מר תהסין קורשי, בן אדם נהדר שעובד בליברפול, והוא נסע לשם לעשות ניתוחי סרטן, והם לא נתנו לו להכניס את הציוד שלו. אז לא הייתה לו דרך להשיג את הציוד שצריך כדי לבצע ניתוחי סרטן. וכל מי שהוא בדק, אתה יודע, אם הסרטן הזה היה מטופל שישה חודשים קודם, החולה יכול היה לשרוד. אבל כשהגיע אליו, כבר לא היה לו סיכוי לשרוד. יש גם, עם כל סוג של גידול צריך לעשות היסטופתולוגיה כדי להבין איזה סרטן זה. הם הרגו שני היסטופתולוגים, וכעת אין צביעה (staining) אז אי אפשר לבדוק את הדגימות. אז אתה אפילו לא יודע איזה סוג של סרטן זה. אין רדיותרפיה, אין כימותרפיה. אז כל מה שהוא עושה עכשיו זה לשיפור איכות חיים. מה שהוא עשה, זה לעזור לנשארים בחיים, כמו, אתה יודע, התקנת סטנטים לסרטנים כדי שהחולה יוכל לאכול. אבל זה לא מרפא, כי אין עכשיו אמצעי ריפוי, כי הם הרסו את כל זה, אז הוא היה מאוד מתוסכל מלהיות שם כי הוא ראה את כל סוגי הסרטן האלה … וזה העניין, אתה, או מישהו חולה בסרטן, אבל הוא חוזר לאוהל. איך אתה הולך לעשות להם ניתוח גדול וההחלמה שלהם היא באוהל והם בתת תזונה. אתה יודע שם… הכל קשור לזה. אתה יודע, כשמאשפזים אותנו בבית חולים, הדבר הראשון שההורים שלנו יגידו יהיה, אכלת? ישנת טוב? – הם ישנים באוהל עם הפצצות ברקע ואיום עקירה. וכך אתה מנסה להתאושש מכל מני סוגים של טיפול בסרטן? זה עצום. זה פשוט עצום, ההרס שהם גרמו, וזה שיטתי. הם עשו את זה בצורה שיטתית. כולם שם איבדו ביטחון פסיכולוגי, הם איבדו שם ביטחון ממשי, הם איבדו מזון, הם איבדו מים, הם איבדו כל מרכיב חיוני למערכת הבריאות משגשגת. אז אפילו אם היית מביא את כל הסיוע, האוכלוסייה נמצאת במקום שבו היא לא אמורה לשגשג, כי הם, הם עשו את זה. נסענו ליד מוקד התפלת המים הגדול ביותר, וזה כדי להפוך את מי השתייה לבטוחים. אבל אם תסתכל ממול, יש את אתר הפסולת והביוב הגדול ביותר. זה יביא לכולרה… כולם מדברים על פוליו, אבל כולרה תהיה הדבר הבא שנראה בעזה, כי אין דרך להבטיח מי שתייה נקיים.
מראיין: מומחי בריאות ציבור רבים מציינים זאת – ואני שונא את העובדה שאני מהסס להשתמש במילה 'סכסוך', כי זה חד צדדי מדי וגם זה כל כך קיצוני עד שקשה להשוות את זה למה שהיינו מתארים כסכסוך במקרים אחרים –שבסופו של דבר, זו לא האלימות הישירה שתהרוג את רוב האנשים בנסיבות כאלה, את חושבת שזה נכון?
ד"ר ג'ילאני: כן. מסכימה מאה אחוז. האלימות הישירה היא מה שכולם מתמקדים בו, ובצדק, כי אנחנו חייבים לעצור את זה, אבל דיברנו הרבה על, אם תגיע הפסקת אש, איך ייראה היום שאחרי. והיום שאחרי נראה כמו אוכלוסייה שאין לה תשתית, ששירותי הבריאות שלה נהרסו בכוונה. שאין דרך להתאושש מזה עכשיו. אם יש קבוצה אחת של בני אדם שיכולים להתאושש, אלו הפלסטינים. אשים את זה כהערת שוליים – אפילו דברים קטנים כמו איך שהם עוקפים את המחסומים שהוצבו בפניהם, זה מדהים. אז אם יש אוכלוסייה שיכולה לעשות את זה, זה הם, אבל זו תהיה עבודה גדולה, אז כן.
מראיין: לפני שאני שואל אותך על זה, כי אני יודע שזה ממש חשוב שנדבר על זה. לפני שאני שואל אותך על זה, אני מתייחס לוועדת החקירה של האו"ם, שפורסמה לאחרונה, ב-10 באוקטובר למעשה, לפני שבוע, והם אמרו שישראל יישמה מדיניות מתואמת, מדיניות מכוונת להרוס את מערכת הבריאות בעזה, וכוחותיה הרגו, פצעו, עצרו, התעללו ועינו בכוונה תחילה אנשי רפואה, ותקפו כלי רכב רפואיים, וזה מהווה, א) פשע מלחמה של הרג והתעללות במכוון ו-ב) פשע נגד האנושות של השמדה. מניסיונך, כשאת שומעת את זה, מה את אומרת כשאת שומעת שזו התקפה מכוונת, שהם עושים מאמצים רבים כדי להרוס את מערכת הבריאות?
ד"ר ג'ילאני: 100% 100% אני חושבת שכשמדברים עם אנשים ושואלים מה שונה הפעם בהשוואה לפעמים אחרות; כשהם הפציצו את בית החולים אל-אהלי, בית החולים הבפטיסטי שהיה הראשון, אמרו שזה משהו אחר, חד–פעמי – זה, אתה יודע, שהם התקיפו בית חולים. ו- אז , מאה אחוז – אז בא בית החולים נאצר. פגשתי בנאצר מרדימים, שנעצרו, עוכבו, הם סיפרו לי על הזמן שלהם במעצר. לקחו אותם כי הם לבשו חלוקים. אחד החברים הכי הטובים שלי, שהתפנה מבית החולים שיפא, נעצר, עוכב, הוא היה בשבי במשך 52 ימים אני חושבת. הוא שוחרר לפני שפגשתי אותו בפעם הראשונה במרץ, ואתה מבין שהחיילים קראו לו כי הוא לבש חלוק. אז האנשים שהיו שם התחילו להוריד את החלוקים שלהם לפני שיצאו משטח בית החולים, כי הם היו על הכוונת. ולפי איך שהם מספרים על המעצר שלהם, מספרים את סיפורי המעצר שלהם, זה בברור מאוד מכוון. וזה מה שעושים, כי שיפא, חיסול שיפא, כפי שאמר אחד הרופאים, זוהי הנשמה הפועמת של עזה, והדרך הטובה ביותר לרסק את רוחו של מישהו היא על ידי חיסול הנשמה הפועמת. וזה היה בית החולים שיפא. אז ההרס שהתרחש שם עם שריפת הבניינים, זה לא כוון רק לאנשים. המטרה הייתה התשתית, והמטרה הייתה הנשמה של עזה.
מראיין: לפני שאני שואל אותך, לגבי הנקודה הזו, לגבי האנושיות… אז זו רק הנקודה האחרונה בהרס מערכת הבריאות. כלומר, כשהזכרת את בית החולים שיפא, זו הייתה ממש ההתחלה. אני לא אכנס לזה, לדיון הגדול הזה על ההפצצה הגדולה של אל-שיפא, מי עשה את זה, האם זו הייתה הפצצה בטעות, האם זו ישראל. העניין הוא, שזה נתפס – וזו הסיבה לזה שהיה דיון כל כך גדול – שזה נתפס כמעשה מושחת וגרוטסקי לחלוטין – להפציץ בית חולים. אבל מאז, ראית את ההפצצות הבלתי פוסקות של בתי חולים והרג של אנשי צוותים הרפואיים. כמו שאת אומרת, זו פשוט, התדרדרות מוסרית, שאנו עדים לה, שבה זה הופך לנורמלי, שבה יכולים לפרק באלימות מערכת בריאות של אוכלוסייה שלמה.
ד"ר ג'ילאני: אני חסרת מילים. ואתה יודע, מה שהכי מפליא אותי זה שארגונים רפואיים לא מתריעים על זה, לא קוראים: קדימה, קומו לפעולה! הרי אנחנו פונים לרפואה בעיקר כדי, אני יודעת שזה נשמע נדוש, אבל, כדי לעזור לאנשים ולהיות, אתה יודע, להיות הקול הניטרלי הזה בשביל אנשים, כי אנחנו מטפלים בכל אחד, נכון? אבל העובדה שהאנשים האלה משמשים כמטרה כוללת, בתי חולים מופצצים. היינו עדים השבוע כששבאן – זהו שמו – בער עם עירוי תוך ורידי בזרועו, והדממה על זה ברחבי העולם. למה כל הארגונים הרפואיים לא אומרים, זה לא בסדר! ואז פשוט צריכים לנשום עמוק ולהיאנח, אבל 100% אתה צודק, אוון. יצא לי לפגוש את שר הבריאות, ושאלתי, אמרתי, אני עובדת בריאות ואני חוזרת לבריטניה. מה אתה רוצה שהם ידעו שם? והוא אמר בפשטות, אחרי שאמר שהם צריכים הפסקת אש, מה שהם באמת צריכים, הוא אמר, תגידי להם ששירותי הבריאות שלנו הם על הכוונת, הם המטרה. ועשיתי את זה בשביל ד"ר יוסף. מערכת הבריאות היא המטרה.
מראיין: כן. ובכן, ראינו דוגמאות רבות לחוסר סולידריות. אני מדבר כעיתונאי, ושתיקתם של עיתונאים בריטים לגבי טבח העיתונאים הגדול ביותר שנרשם בהיסטוריה. והאם הייתה התגובה כזו אם היה כאן קונצנזוס שהפלסטינים הם בני אדם שווי ערך, וזה מה שאני רוצה לשאול עכשיו. על האנושיות שראית, על כך שבנסיבות בלתי אפשריות… אני מתכוון, למרות שאת מדברת איתנו, וזה מרגיש כאילו אנו חווים את זה וכל השאר, זה משקף רק חלק זעום ממה שזה באמת, ואנו יכולים לדמיין רק חלק זעיר מהמציאות. בואי נדבר על זה בכנות. אנחנו יודעים, ואני חושב שאנשים מבינים, שאלה פשוט תנאים אפוקליפטיים. איך, את יודעת, איך האנשים מתמודדים? נראה שהם יהיו לגמרי שבורים והרוסים, ופשוט חסרי תקווה. איזה סוג של, מה ראית, מה היו התגובות של האנשים שבאמת נשארו איתך?
ד"ר ג'ילאני: אתה יודע, אלה אנשים שרק רוצים לחיות. ואחד הבחורים אמר לי דבר כזה נוגע ללב. הוא אמר שלבעלי חיים בבריטניה יש יותר זכויות מאשר לנו כפלסטינים. והוא אמר לי, אנה, האם הם לא רואים אותנו כאנשים? ואתה יודע, בגלל זה אני תומכת בהם, כי הם אנשים, יש להם תקוות וחלומות, ואותן בעיות שיש לנו, נכון? דברים שקורים בחיים שלהם – אחים שמעצבנים אותם… אותם הדברים. יש כל כך הרבה דיונים בתקשורת וברשתות החברתיות, ואתה יודע, הכל על סטטיסטיקה. אבל הם אנשים בסופו של דבר, והם כל כך מסבירי פנים, נכון? אז אתה יודע, כשהגענו לשם כעובדי רפואה, שר הבריאות של עזה בא לפגוש אותנו. ואתה יודע, הוא בא לפגוש אותנו גם כשעזבנו. והוא זכר את הסיפורים שלנו. והם כל כך, הם פשוט רוצים לחיות, הם, הם רוצים לשרוד. זה כל כך חזק. והייתי שם ב-7 באוקטובר, ואני שונאת להשתמש במונח ׳יום השנה׳, כי תמיד נראה שיש לזה קונוטציה טובה – יום השנה, אבל הייתי שם ב-7 באוקטובר, ואתה יודע, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה "לחיות זה להתנגד", וזה מה שהם עושים. כמו החבר שלי שסיפרתי לך עליו, שנעצר ונכלא ועשו לו במעצר דברים שלא יתוארו, וזה תועד בזמן שאתה יודע, תועד בתקשורת איך הם התייחסו לאסירים. הוא התחתן בזמן שהיינו שם, ופגשתי את אשתו, והוא הביא לי נר שהם הכינו, מהחתונה שלהם. וזה, כאילו קרו לו דברים שלא יתוארו, אבל הוא מתחתן והוא, אתה יודע, מנסה להילחם בהשמדה עימה הם מתמודדים באהבה ובתקווה. והוא עובד באל-אקצא. וביום שבו הפציצו את אל-אקצא – הוא גר במחנה נוסייראת – הוא שלח לי הקלטה של קוודקופטרים מפגיזים ליד ביתו, והוא אמר: ׳זו אולי הפרידה שלי ממך׳, והוא אמר, ׳תזכרי אותי תמיד׳. ואני לא יודעת איך אנחנו משכנעים שהאנשים האלה הם אנושיים, כי הם כאלה, וזה מעציב אותי כאשר התקשורת אומרת 10 מתים או 10 הרוגים, כי ל-10 האנשים האלה יש שמות, והם ראויים להיאמר.
מראיין: כשאת רואה סיקור תקשורתי, שמתייחס בצורה כל כך בוטה לחיים פלסטיניים כבעלי ערך כל כך נמוך, או, את יודעת, כשנפגשנו, דיברנו על הבחור הצעיר הזה בן ה– 19 בערך, שנשרף חי עם עירוי תוך ורידי בזרועו. את יודעת, סקיי ניוז (SKY News) עשו קטע שבו הם רשמו בעצב את שמות החיילים הישראלים שנהרגו, שהיו רק בני 19, והתמונות שלהם בראש, וכל השאר. הם מעולם לא עשו את זה לאזרחים פלסטינים. איך זה גורם לך להרגיש כשאת קרובה, על בסיס יום–יומי, ורואה באופן אישי שמעניקים, במקרה הזה, יותר אנושיות ללוחמים שהם ישראלים, מאשר לילדים, לאנשים רגילים.
ד"ר ג'ילאני: זה גורם לי לרצות לצרוח מבפנים. אני מרגישה כאילו חזרתי ואני פשוט צועקת מבפנים, ואני פשוט לא יודעת לאן הגענו כחברה שמאפשרת לזה להתרחש. איפה, מתי הייתה הנקודה שבה לא אמרו את השמות שלהם? אתה יודע, ואנשים אומרים, אתה יודע, שיש יותר מדי מהם או שיש המון מהם. זה לא מפחית מערכם. זה לא מפחית מן הערך של מי שהם ומה שהם השיגו בחייהם. אתה יודע אוון, מאז שחזרתי ביליתי את רוב הזמן בלעצור את הנשימה ובלצעוק מבפנים, כי אני פשוט, ממש מייחלת שמישהו אחר יורשה להיכנס לעזה, אני ממש מייחלת שאנשים עצמאיים שיקשיבו להם יורשו להיכנס, כי היית חושב שהם יקשיבו לנו. כתבנו לראש הממשלה, כתבנו לדיוויד לאמי (שר החוץ), אתה כבר יודע מה סיפרנו להם, כבר הזכרת את זה, וגם את הכתבה בניו יורק טיימס. סיפרנו לאנשים מה קורה, ניסינו להדגיש את אנושיותם ככל האפשר, ואף אחד לא מקשיב, ומחזור החדשות ממשיך, ועכשיו זה הולך ללבנון. החלק הכי לא מציאותי בנסיעה הזו היה לשבת בעזה ולצפות בלבנון עולה באש, אתה יודע, ולחשוב איך זה שהם יכלו להרוס את המקום הזה, למה אנחנו כחברה נותנים לזה לקרות במקום אחר? וגם, והפלסטינים, בכנות. אחד מהבחורים שאני זוכרת מהנסיעה הראשונה שלי בא להיפרד ממני. הוא מרדים, והיה לו ילד שנהרג, והוא אמר לי, את יודעת ד"ר אנה, לא היית צריכה לגעת באף חולה כאן. לא היית צריכה לעשות כלום בחדר הניתוח. העובדה שעזבת את ביטחון משפחתך ומיטתך במערב, הגעת לכאן והפגנת סולידריות, חשובה יותר מכל ניתוח שעשית. וזה מה שאני אומרת. אי אפשר לזלזל בסולידריות במצבים כאלה. והם רואים את זה, נכון? אז כשהייתי שם, הייתי מראה להם, בגלל שאני סקאוזרית (מליברפול) בדם, הראיתי להם את צעדת ליברפול. ואתה יודע, הם אמרו, אנשים יודעים על זה (מה שקורה). בנסיעה הראשונה, אנשים אמרו, האם הם יודעים מה קורה איתנו, כי אם הם יודעים למה הם לא עוצרים את זה? וזה היה שובר לב. אז אני מנסה להסביר למה אנחנו לא מצליחים לעצור את זה. ועכשיו הם פשוט אומרים: אה, הם עדיין מסתכלים על איך שאנחנו נהרגים. אבל אתה יודע שיש שם אנשים טובים. והראיתי להם את הסרטונים ואת הצעדות. והראיתי להם סרטונים של הצעדה הלאומית, קראתי להם את מה שג'רמי קורבין אמר. ואתה יודע שהם מרגישים את זה, הם מרגישים, הם יודעים את זה, כולם ברשתות החברתיות, הם רואים את כל מה שקורה, ואת השיחות, והם עדיין שואלים: הם לא חושבים שאנחנו בני אדם?
מראיין: אני יודע שכתבת יחד עם הרופאים לממשלה וקיבלת תגובה. אני פשוט תוהה לגבי זה, אבל גם איך את מרגישה כשאת שומעת פוליטיקאים בריטים לפעמים מדברים על, את יודעת, כמה זה נורא בעזה, והם, את יודעת, פוכרים ידיים כאילו זה בעצם איזה סוג של אסון טבע.
ד"ר ג'ילאני: אה, אוון, בכנות, אני צורחת, זה באמת, הדבר היחיד שייצא לך מזה הוא זעם צרוף. אז הייתה לנו תגובה מהממשלה, זה אפילו לא היה מדיוויד לאמי, זה היה מפלקונר, חבר הפרלמנט פלקנר, וזו הייתה תשובה שגורה. תיארנו את מה שצריך בצורה מאוד ספציפית, בעיקר בנוגע לאספקה של סיוע הומניטרי והצורך לתת לעובדים הומניטריים לנסוע לשם. אתה יודע, אני לא חושבת שזה, שאנחנו מבקשים את כל העולם בדברים האלה. והתגובה שגם אתה קראת, גם כן הייתה תשובה שגורה. זה היה משהו כמו – ׳ובכן, ניסינו והכל, את יודעת, זה מאוד מורכב׳. זה לא מורכב! כשנסענו במרץ עברנו במעבר רפיח ליד בערך מאה משאיות שנעצרו בגבול. יש לי סרטון של 10 דקות שרק מראה את המשאיות שמחכות עם הסיוע. זה לא כל כך מסובך. מפעילים לחץ להעביר את הסיוע לאנשים האלה, והעובדה שהממשלה אפילו את זה לא יכולה להשיג… ואז יש גם את העניין של, “ובכן, הסיוע עובר”. הסיוע לא עובר! כולם: יוניצ"ף, אונר"א, האו"ם, כולם אומרים שהסיוע לא עובר.
מראיין: אפילו ממשלת ארה"ב, אני צריך להדגיש את הנקודה הזו, אני מתכוון לסוכנות הסיוע הבינלאומית הרשמית שלהם ולסוכנות הפליטים של מחלקת המדינה, כולם אמרו שישראל חוסמת במכוון את הסיוע. ועכשיו אפילו ממשלת ארה"ב שלחה מכתב המבהיר שישראל עדיין חוסמת הסיוע. לא שהם עושים משהו בנידון. אני מתכוון, רק כדי להבהיר, אנחנו לא צריכים…העובדה שאנחנו בכלל צריכים לדון בזה כאילו זה נושא שנוי במחלוקת. זה כמו לדון על האם השמיים כחולים, רק שפה מה שמדברים עליו זה מצור על סיוע בסיסי, את מבינה למה אני מתכוון?
ד"ר ג'ילאני: כן, אני מתכוונת שזה פשוט, זה פשוט, אני פשוט לא יודעת היכן האנושות השתבשה. אני פשוט לא יודעת איפה, איפה הכל השתבש.
מראיין: אני מדבר על המיש פלקונר. הזכרת את השר האחראי על המזרח התיכון, צפון אפריקה, אפגניסטן ופקיסטן, והוא אמר, אנא היו סמוכים ובטוחים ששר החוץ וכל צוות השרים שלו ימשיכו לעשות כל שביכולתם כדי להבטיח שלום בר-קיימא באזור. וחשוב לומר, שהם השעו 8% ממכירות הנשק, אבל שמרו 92%, ושהם ממשיכים לספק רכיבים חיוניים למטוסי ה–F-35, שממטירים חומרי נפץ, וגורמים לסוג הפציעות שבהן את אישית טיפלת. כמו שאת אומרת, זה פשוט נראה שהעולם התהפך. כולנו חושבים שהדברים האלה הפוכים.
ד"ר ג'ילאני: אתה יודע, אוון, זה כל כך מעניין כי השבוע הייתי בחדשות ב -BBC ביום שלישי, אני חושבת, והם רצו לדבר איתי על הקמפיין לחיסון נגד פוליו. ואמרתי להם מה הטעם לחסן ילדים ואז להרוג אותם בערב עם פצצות וקוודקופטרים שאתם מספקים? זה לא הגיוני, זה עולם דיסטופי, שבו, אתה יודע, עמדתי במרפסת ואני זוכרת איך ראיתי את הצנחות המזון, עם המצנחים האלה. וזה כל כך מוזר לראות את זה במציאות. זה כאילו אתה חי במשחקי הרעב (Hunger Games). ואפילו היום זה הרג מישהו, פלסטיני.
מראיין: כמה אנשים נהרגו על ידי …
ד"ר ג'ילאני: בהחלט. והעניין הוא שזה פשוט. רק לפתוח גבול ולהעביר סיוע, לעשות את זה כמו שצריך. למה הם עושים את זה, הם מעבירים באופן סמלי, באופן סמלי שולחים קצת סיוע. המשאית האחת נכנסת, כאשר לפני ה-7 באוקטובר נכנסו 500 משאיות לעזה בכל יום. זה, זה פשוט, אני פשוט לא יכולה, אני לא יכולה להשלים עם הנרטיב שמתרחש כאן עכשיו.
מראיין: ולבסוף, האם יש דבר אחד שראית, היית עדה לו, חשבת בזמן שהיית שם, שאם היה מישהו, אני מתכוון, אנחנו מדברים כאן על אנשים שפשוט לא משמיעים את קולם. זאת אומרת, זו הבעיה. כשמסתכלים על הסקרים, רוב האנשים חושבים שישראל מבצעת פשעי מלחמה. רוב האנשים חושבים שצריך לאסור את בנימין נתניהו על פשעי מלחמה. 55% לפי YouGov בבריטניה. אז, במובן הזה, הקרב על דעת הקהל מנצח לפי הכותרות. אבל זה לא אומר שאנשים מדברים או עושים מה שהם יכולים. אז אם יש דבר אחד שאת… שרק עכשיו חזרת מעזה, החוויה שלך, את יודעת…אני יודע שהרבה מזה הוא פשוט, אני אפילו לא יכול, אני מרגיש זעם מתמיד ואפילו לא הייתי שם. אז, מה היית אומרת לאנשים כדי…, בבקשה, פשוט לתפוס אותם בדש הצווארון ולהגיד, זה מה שעברתי, זה מה שראיתי, זה מה ששמעתי. גם אם זה להזכיר לאנשים על האנושיות של אלו שסובלים בזוועה הבלתי נתפסת.
ד"ר ג'ילאני: אני לא, אני לא, אני לא יודעת, כי זה כל כך גדול. זה כל כך, כל כך גדול. אבל כל מה שאני אומרת זה – נהגתי להתעורר כל בוקר ולעמוד במרפסת שהשקיפה על חדר המתים, וידעתי איך היה הלילה לפי כמות אנשים בחדר המתים. וכל יום, במשך 30 ימים ראיתי לפחות 10 – 15 הלוויות, וחלק מהתכריכים היו מאוד מאוד קטנים וצנומים, ואנשים נשאו אותם, וזה היה כל יום. ואני לא יכולה להסביר איך זה לראות את זה, את הילדים האלה שהיו יכולים להיות בחיים. למעשה, יש סיפור אחד. וסיפרתי אותו. אחד החברים שלי, משפחתו נהרגה. הוא מנתח, הוא ניתח. המשפחה שלו לגמרי… טיל פגע בבית שלהם. הוא איבד את אשתו, הוא איבד את שני ילדיו. זה קרה ביולי. אם הייתה לנו הפסקת אש בינואר, המשפחה שלו הייתה בחיים. ואני פשוט חושבת שאם היינו, אם מישהו היה מקשיב לנו, אם מישהו, אם היינו עובדים קשה יותר, אם היינו עושים יותר, והייתה לנו הפסקת אש מוקדם יותר, כמה חיים היינו מצילים. ואני, ואני פשוט חושבת כל יום, וזו הסיבה שדיברנו עם עיתונאים, כי אנחנו חושבים, מי יהיה האדם האחד שיקשיב לסיפור אחד שלנו ויגרום לכל זה להיפסק. ואני לא יכולה לתת לך סיפור אחד, כי זה יהיה עוול לכל האוכלוסייה. כל מי שתדבר אתו חווה כאב ופגיעה. איש הביטחון שלנו היה בתקיפה אווירית. הוא התעורר 48 שעות לאחר מכן, וחולדות מנסות לאכול את הדוד שלו כי הן חשבו שהוא מת, וכלבים נוגסים את בשרם של שני חבריו. חבר שלי נעצר וחווה דברים מחרידים. יש לו סימנים על הזרועות, הוא לא ישן עכשיו, הוא לא יכול לישון. אז אתה מבין את הפציעה הפסיכולוגית ממה שהוא עבר. ואם זה בסדר מבחינתך, אני רק רוצה לקרוא טקסט אחד שאחד החברים שלי שלח לי אתמול, והוא אמר ככה: אני לא מפחד על עצמי יותר משאני מפחד על אמא שלי, אבא שלי ומשפחתי. המלחמה הזאת הרסנית, עמוסה בסיפורים ומעשים. אם נישאר בחיים נצטרך ספריות עולמיות כדי לתעד את מה שראינו במלחמה ההרסנית הזו. אתה מרגיש כאילו יש לך סלע על הלב כי אתה מרגיש את המוות בכל רגע, ואתה חושב על הלא נודע בכל רגע. איך אמות? האם אבני הבית יפלו על גופי, האם אהפוך לרסיסים, האם צוותי החילוץ יצליחו למצוא את גופתי, איך אמות? אנחנו שואלים את עצמנו את כל השאלות האלה כל יום לא בגלל שאנחנו מפחדים מהמוות. להיפך, כי אנחנו רוצים למות ולהפוך לחללים בצורה מוסרית. אתה יודע, הוא בחור עקור שגר מחוץ לחדר שלנו בבית חולים, ועזר לשמור על ניקיון השירותים. אבל זה רק, רק אדם אחד, נכון? וזה מה שהם שואלים: איך אני אמות?
מראיין: זה פשוט יותר ממה שמילים יכולות לומר. ובכן, המילים האלה שלו בהחלט רהוטות מעבר, את יודעת. אני לא יודע את הזוועות שראית, אבל הם חווים את זה על בסיס יומי. זה כמעט בלתי אפשרי עבורנו כאן, להבין במלואו, אבל אנחנו חייבים, אנחנו חייבים לפעול בהתאם למה שאמרת באופן כל כך רהוט. את אומרת שאת צריכה לעשות כמיטב יכולתך לדבר עם עיתונאים, והאמת היא שהתקשורת המערבית אפשרה את זה מהיום הראשון. הם נכשלו ולא דיווחו על הפשע העצום בצורה מדויקת. הם נכשלו, הם טייחו זוועות, הם התעלמו מזוועות, הם התעלמו לעתים קרובות מהכוונה המוצהרת של מנהיגים ופקידים ישראלים – מהיום הראשון. וזה מעשה נורא ומביש –– את הנוסעת לשם ואת רואה זוועות שלא יתוארו, ואז את מקבלת מכתב תגובה פתטי מהממשלה שלך, שלא מסוגלת אפילו להתחיל להתמודד עם המציאות של מה שאת רואה.
ד"ר ג'ילאני: אחת החברות שלי, טניה חאג' חסן, הייתה איתי בנסיעה הראשונה, והיא הופיעה לאחרונה ב-CNN ומה שהיא אמרה נשמע נכון: שיום אחד, התקשורת המערבית תצטרך לחשוב על תפקידה בכל זה, בהטעיית האנשים. ואני לא חושבת שמישהו יכול היה לומר את זה טוב יותר ממנה. היא אומרת את זה בכנות, ואני מסכימה איתה, אוון.
מראיין: ובכן, אדבר בכנות. אני מבטיח לך ולאנשים האמיצים מאוד, שדוחפים אותנו לדרוש מהתקשורת המערבית לקחת אחריות על מה שעשו. כי כפי שאמרו לי פלסטיני אחר פלסטיני, כל זה לא היה מתאפשר, כולל טבח משפחותיהם, בלי מה שעשתה התקשורת המערבית, ויש לדרוש מהם דין וחשבון. אציין שעיתונאים שעבדו בזמן רצח העם ברואנדה הועמדו לדין, וכל אחד צריך, לדעתי, לקרוא בעיון רב את אמנת האו"ם בנושא רצח העם משנת 1948, שיש בה חמישה פשעים, הכוללים שותפות לרצח עם והסתה פומבית לרצח עם. אבל כן, אני יכול להבטיח לאותם עיתונאים מעטים שכן דיברו אמת – יש להאשים את התקשורת המערבית, את הגברים והנשים האשמים ברצח העם הזה, וזה כולל את התקשורת המערבית, כולל אנשים כאן, ויש להעמיד אותם לדין. והעדות שלך היא קריטית לזה, היא כל כך חשובה. אז את יודעת, ולכל המאזינים, אנא שתפו את הריאיון הזה, ודאו שהוא יתפרסם, השאירו תגובות, כי זה טוב לאלגוריתם, כי יותר אנשים ילחצו לייק, יותר אנשים יצפו בסרטון וישתפו. זה מה שאנחנו צריכים. ואני רק רוצה לומר בשם כל מי שצפה או הקשיב לזה, זו הייתה זכות גדולה. תודה רבה לך על ששיתפת עמנו, ואני מקווה שהשמעת הריאיון תעודד אנשים להביע יותר את דעותיהם. אז תודה רבה.
ד"ר ג'ילאני: תודה אוון.