על עזה, כלבים ואנשים

און ברק ואירוס ברוורמן

אנו נוטים להבין אלימות ומלחמה באופן כללי, וספציפית את האסון המתרחש בעזה, דרך פרספקטיבות השמות בני אדם במרכז. כאלו הן קטגוריות כמו "פשעים נגד האנושות" על נגזרותיהן השונות – ג'נוסייד, דומיסייד (השמדת המרחב הביתי), סקולסטיסייד (חיסול מערכת ההשכלה) ועוד, המארגנות עבור רבים את המתרחש ברצועת עזה כעת. העמדה שמציבה את בני האדם במרכז חשובה, אך גם בלתי מספיקה ולא מדויקת, משום שהיא מטשטשת את העובדה שבני אדם תמיד הינם חלק מאקולוגיה מורכבת בה מעורבים יצורים וגורמים נוספים – אקולוגיה שנמצאת כעת תחת מתקפה רבתי, הכוללת זיהום אוויר, אדמה ומים, שתשפיע על האזור לשנים רבות. יחסי הכוח בין גורמים שונים במארג הסביבתי – בהם בעלי חיים ותשתיות פיזיות – הם המייצרים את התנאים להתרחשות הטרגדיה עצמה. לפיכך, כמסלול כניסה צדדי למה שקשה לתפוס ולכתוב עליו ישירות, אנו מציעים לנסות להתבונן בעזה מנקודת המבט של מה שקורה לבעלי החיים שם, ולכלבים בפרט.

כלבים – בהיותם "חיה מלווה" (companion species) – חושפים את העובדה שזהותם והתנהגותם של בני אדם נוצרות במידה רבה תוך אינטראקציה עם יצורים אחרים. שותפות זו מעצבת את המרחב הביתי ואת דפוסי הכוח וגבולות הטריטוריה בבית, ברחוב ובעיר. לא ניתן להבין את דרכי התארגנותם החברתית, או את דפוסי האלימות והחמלה של בני האדם, מבלי להתבונן גם ביצורים הלא-אנושיים שמלווים אותם, מושפעים מהם, ומשפיעים עליהם. השורות הבאות הן ניסיון לעשות כן, בהתבסס על מחקר ארוך יותר שערכנו תחת הכותרת " Dogs and Domicide: Lessons from Gaza’s Frontlines of Ruination". במחקר, אנו מראים שדומיסייד אינו השמדה של הסביבה הבנוייה ותו לא, אלא קעקוע של בית במובן עמוק הרבה יותר משקירות וצנרת יכולים להמחיש: בית במובן של מה שהופך אותנו לאנושיים, בין השאר משום שכלבים הפכו לחלק אינטגרלי ממנו.

היחסים בין כלבים ואנשים התחילו אלפי שנים לפני תחילת ההיסטוריה האנושית הרשמית, שמתוארכת בדרך כלל למהפכה החקלאית ול"ביות החיטה", כשקבוצות ציידים לקטים הפכו חקלאים יושבי קבע, כלומר בויתו בעצמם. מחקרים אנתרופולוגיים, ארכיאולוגיים וגנטיים חושפים כיצד תהליך ביות הזאבים והפיכתם לכלבים לא היה שילוב של בעלי חיים במסגרות אנושית וחברתית מן המוכן, אלא יצירה הדדית של מסגרות אלו, בעיקר הבית. בתהליך זה, אנשים למדו מכלבים על טריטוריה, משפחה ויחסי תלות לא פחות משלמדו הכלבים מ"אדוניהם". אלו יחסים שהמשיכו להשתנות ולהתפתח מהמדורות של אבותינו הקדמונים ועד ימינו. כלבים, למשל, היו חלק אינטגרלי במרקם העירוני במרחבים רבים, כולל באזורנו, עד מחצית המאה ה-19. 

רפורמות עירוניות וגלי הגירה מהכפר במהלך התקופה המודרנית הביאו לשינויים קיצוניים במזגן של חיות שהיו קודם לכן נוחות לבריות וחביבות עליהם. אחת הראיות לכך באזורנו היא העובדה שבקירות החיצוניים של מסגדים רבים בקהיר, איסטנבול או דמשק היו קבועות שקתות להשקיית כלבים. החיבה הזו גילמה גם הכרת טובה: כלבי רחוב השתתפו, למשל, בפינוי אשפה מהרחוב ובשמירה על השכונה מזרים. אולם, כתוצאה מסכסוכים על טריטוריה ושיירי מזון עם אוכלוסיות אנושיות חדשות שנדחפו לכרך המודרני בתהליכי העיור, הפכו הכלבים לתוקפנים ורועשים, מה שעודד קריאות להשמדתם. מבצעי הטבעה והרעלת כלבים בערי האימפריה העת'מאנית היו חלק מפגיעה רחבה יותר באוכלוסיות אחרות שאכלסו את רחובות העיר וכללו קבצנים, יתומים, פושעים ומובטלים. השמדה של כלבים היתה נוהג רווח גם בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י, ופקודת הכלבת מ-1934 נתנה לה תוקף חוקי ואמתלה נוספת לביעורם. מדינת ישראל הצעירה, שאימצה את החוק הבריטי האמור, המשיכה בקו זה. במאה העשרים התקבעה, אם כן, החלוקה בין כלבי בית, חיות המחמד האהובות, "חברו הטוב של האדם" מצד אחד, לבין כלבים משוטטים, שנתפסו כמטילי אימה על סביבתם ולפיכך יועדו להשמדה, מהצד השני.

על גבי ציר היסטורי זה, כיצד ניתן להבין את מקומם של הכלבים במתקפה של ישראל על עזה מאז אוקטובר 2023? מאז מיטוט גדר המערכת במתקפת החמאס בשבעה באוקטובר, וביתר שאת עם החרפת הרעב ברצועה והתחלת הריסת העיר עזה וסביבותיה בהפגזות מהאוויר, מהים ומהיבשה, החלו כלבים עזתים לחצות את הגבול לכיוון ישראל. להקות בנות 30-25 פרטים "מתפראים" ("הפראה" מוגדרת כתהליך ההפוך לביות), ובמצטבר מאות ואולי אלפי כלבים עזתים, התחילו משוטטים בדרום הארץ. נוכחות זו התניעה סדרת דיונים של מקבלי החלטות וכן בתקשורת, שמיקמה את הכלבים על הציר הותיק בין אימוצם וביותם להשמדתם. לעיתים דיונים אלה כללו הפגנת חמלה כלפי כלבי עזה ופעולות נרחבות לחילוצם: מיד לאחר הכניסה הקרקעית לעזה הופיעו ברשתות החברתיות הישראליות קריאות לאימוץ כלבים שנמצאו ברצועה, בהפגנה של הומאניות שחשפה על הדרך טפח מהדה-הומניזציה של בני האנוש העזתים והתעלמות מהמשפחות שמהן נקרעו חלק מהכלבים הללו. לפרקים, דיונים אלה סבבו סביב הקצאת משאבים להשמדתם, לעיתים קרובות בניגוד לעמדת וטרינרים, שהסבירו שניסיונות להשמדת חיות משוטטות מביאים במקרים רבים להגדלת מספריהן. 

הקריאות להשמדת הכלבים שחצו את הגבול השתלבו בקריאות ופעולות לפגיעה בתושבי הרצועה, באופן שמצביע על כך שהחיבור ההיסטורי בין השמדת חיות פרא (או כאלו שעברו "הפראה") לפגיעה באוכלוסיות אנושיות מוחלשות, ממשיך לפעול את פעולתו ולהקות כלבי פרא משוטטות חפשי גם ברצועת עזה הכתושה עצמה, שם הן חושפות ממדים נוספים של המשבר. הרעב הקשה ברצועה הביא בני אדם להתחיל להתבסס על מזון לחיות. לצד ההשפלה והפגיעה הבריאותית שהדבר מסב ("הפכנו לכלבים וחתולים", אמר תושב העיר עזה לכתב הBBC), אילוץ זה גם מקטין את סך המזון הזמין לכלבים ודוחף אותם לחפש חלופות מעבר לגבול או ברחובות. השמדת הסביבה הבנויה והמרחבים הביתיים שהפכו אותם בעבר לחיות מחמד, הוציאה כלבים אל הרחוב ושינתה את התנהגותם. 

הרחובות ההרוסים הפכו לא רק לנוף ויזואלי חדש של חורבן אלא גם למרחבים בהם השתנו האקוסטיקה והריח, שנחווים בצורה חריפה דרך חושיהם החדים של ההולכים על ארבע. כשיללות סירנה, רעשי הפגזה, עשן חומר נפץ ואדים רעילים אחרים עומדים באוויר, כלבים נעים בלהקות ומתחרים עם בני אדם על שיירי מזון ומחסה. עדי ראייה מתארים כלבים הניזונים מחלקי גופות אנושיות (אשלאא' בערבית), והדבר קיבל ביטוי בתיאורים של ילדים פלסטינים צעירים שמנהלים שיג ושיח עם חיות המחמד שלהם ומנסים לשכנען לא לטרוף את גופם אם ימותו. קבורה הולמת, המבטיחה את שלמות הגוף האנושי, הפכה לאחת השאיפות האחרונות של תושבי עזה. כלבי הרצועה בה בעת מאיימים על שאיפה זו וחושפים אותה כממד בסיסי של אנושיות – הרצון בשימור הגוף מביתור ושיסוע. בתנאים אלו, ניתן לראות בהמשך הפעלתם של קומץ מקלטים לבעלי חיים על ידי פלסטינים ברצועה, דוגמת ג'מעית סולאלה לאינקאד' אל-חיונאת ("אגודת סולאלה להצלת בעלי חיים"), כדבקות עיקשת באנושיות. הפיכתם של הכלבים מחיות בית לחיות ללא בית הביאה לארגון מחדש של יחסיהם עם בני האדם שבעזה סביב חרדה לשלמות הגוף, תחרות על מזון, ואובדן – אובדן החיים הקודמים בחיק המשפחה ואובדן האפשרות בתנאים הקיימים לגדל כלב כחיית מחמד וכחלק מהמשפחה.      

את השינויים בהתנהגותם של כלבי עזה לא ניתן לייחס כמובן לאידיאולוגיה או לתיאולוגיה, וגם לא לכיבוש או לסכסוך במובנם האנושי. הפיכתם במלחמה מחיות בית ידידותיות לחיות פרא חושפת מה קורה כשהבית נהרס וכשמערכות היחסים האינטימיות שנוהלו בו, לרבות עם חיות מחמד, מתערערות מן היסוד. תהליך זה חותר תחת ההיררכיות וההבחנות הבסיסיות שבין האנושי לחייתי ובכך שומט את אושיות אנושיותם של הפלסטינים. במובן זה, דווקא הכלבים עוזרים לנו לראות מעבר לקטגוריות משפטיות כ"דומיסייד", הרס תשתיות פיזיות חסרות חיים, ולהבינן כמתקפה כנגד יסודות האנושיות עצמה.

און ברק הוא פרופ' מן המניין בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

אירוס ברוורמן היא פרופסורית למשפט ולגיאוגרפיה וחוקרת סביבה וקיימות באוניברסיטת באפלו. ספרה האחרון, Settling Nature: The Conservation Regime in Palestine-Israel (University of Minnesota Press, 2023) עוסק בשימוש בפארקים לאומיים ובהגנה על מגוון ביולוגי כדי לקדם יעדים של קולוניאליזם התיישבותי.