תקציר

עודכן לאחרונה:¹ 29.11.24

 

אני, לי מרדכי, היסטוריון במקצועי ואזרח ישראלי, מעיד במסמך זה, במהלך האירועים המתפתחים, על המצב ברצועת עזה. הכמות העצומה של העדויות שראיתי, שהרבה מהן מקושרות בהמשך מסמך זה, מספיקות עבורי כדי להאמין שישראל מבצעת ג'נוסייד (רצח עם) באוכלוסיה האזרחית בעזה. אסביר את בחירתי להשתמש במונח בהמשך המסמך. המלחמה הנוכחית היא כביכול התגובה הישראלית לטבח שביצע חמאס ב- 7.10.23, אשר בו בוצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בהקשר של העימות המתמשך בין ישראל והפלסטינים – עימות שחוזר ל-1917 או 1948 (או תאריכים אחרים). בכל המקרים, אינני מאמין שעוולות היסטוריות ומעשי זוועה בעבר מצדיקים מעשי זוועה נוספים בהווה. לכן, אני מאמין שהתגובה הישראלית למעשי חמאס ב-7.10 היא חסרת פרופורציה ונפשעת.

הפסקאות בתקציר המנהלים הזה כוללות את תמצית החלקים הארוכים בהרבה בהמשך מסמך זה, פסקה לכל חלק. כל אחד מהחלקים כולל עשרות עד מאות הפניות לעדויות שעליהן ביססתי את הערכתי. גרסה זו של המסמך מרחיבה מאוד את הגרסה הקודמת מה-18.6.2024 באמצעות תוספת של מידע ועדויות רבות, תוספת של שני חלקים (נספח על מתודולוגיה וחלק שבוחן לעומק את המבצע בצפון רצועת עזה באוקטובר-נובמבר 2024) ותגובות לדיון שעוררה הגרסה הקודמת. בשל הכמות הרבה של החומר והתרחבות המלחמה, אני עובר בגרסה זו מעדכון של כל המסמך בבת אחת למודל שמעדכן חלקים בנפרד, החל מתחילת המסמך.

בשנה האחרונה, ישראל ביצעה טבח בפלסטינים בעזה, ועד לזמן הכתיבה גרמה למותם של למעלה מ-44,000 פלסטינים – לפחות 60% מהם נשים וילדים. לפחות מאה אלף אחרים נפצעו ולפחות עשרת אלפים עדיין נעדרים. יש עדויות רבות לכך שהתקפותיה של ישראל נעשות ללא אבחנה ואינן פרופורציונליות, ויש דוגמאות רבות למעשי טבח והרג נוספים. רשימה ארוכה של מוסדות בינלאומיים ביקרו בחריפות את התנהלות ישראל במלחמה.

ישראל ניסתה באופן אקטיבי לגרום למוות בקרב האוכלוסיה האזרחית בעזה. ישראל הרעיבה את עזה כמדיניות שבה השתמשה ככלי נשק במלחמה, וכך גרמה למותם של עשרות אזרחים (בעיקר ילדים) מרעב. ישראל יצרה מחסור במים, תרופות וחשמל. ישראל גם פירקה את מערכת הבריאות ואת התשתית האזרחית בעזה. כתוצאה מכך, אנשים רבים מתים ממצבים ברי טיפול, וטיפולים מורכבים כמו קטיעות איברים וניתוחים קיסריים נעשים ללא הרדמה. סך כל התמותה בעזה אינו ידוע, אבל כמעט בוודאות גדול בהרבה מהערכת התמותה הרשמית.

דה-ההומניזציה שעברו הפלסטינים בשיח הישראלי חזקה כל כך עד שרוב גדול של יהודים ישראלים תומך בפעולותיה של ישראל במלחמה. דה-ההומניזציה הובלה על ידי בכירים במדינת ישראל, וממשיכה לקבל תמיכה דרך מוסדות המדינה והצבא. דה-ההומניזציה נוכחת מאוד גם בחברה האזרחית הרחבה יותר. דיבור על פלסטינים תוך שימוש בשפה שכוללת התייחסות לרצח עם היא לגיטימית בשיח הישראלי. דה-ההומניזציה מובילה להתעללות רחבה והפעלת אלימות כלפי פלסטינים מעוכבים ואוכלוסיה אזרחית בעזה ורכושה, כמעט ללא השלכות. הרוב הגדול של התוכן שמעיד על דה-הומניזציה משותף ברשת על ידי ישראלים. עדויות מהצד הפלסטיני על חוויות המלחמה מאששות ממצאים אלו.

מכלול העדויות שראיתי ושבו אני דן מצביע על כך שסביר מאוד שאחת ממטרותיה של ישראל היא לטהר אתנית את רצועת עזה, באופן חלקי או מלא, באמצעות סילוק מספר רב ככל האפשר של פלסטינים. דמויות מפתח בממשלת ישראל העידו על מטרה זו וכמה ממשרדי הממשלה בישראל תכננו טיהור כזה או פעלו להוציאו לפועל, לפעמים על ידי ניסיונות שכנוע או לחץ על מדינות אחרות. ישראל כבר טיהרה אזורים נרחבים משטח הרצועה באמצעות הרס ובולדוזרים, וניסתה גם להרוס את התשתית החברתית של החברה הפלסטינית באמצעות נזק ממוקד למוסדות אזרחיים כמו אוניברסיטאות, ספריות, ארכיונים, מבני דת, אתרים היסטוריים, מבנים חקלאיים, בתי ספר, בתי קברות, מוזיאונים ושווקים. עד כה נהרסו או נפגעו יותר מ-60% מהמבנים ברצועה.

אחת ממטרות המלחמה, על פי ממשלת ישראל, היא לשחרר את החטופים אשר 101 מהם נותרו בשבי חמאס נכון לזמן כתיבת מסמך זה. הראיות מצביעות על כך שביחס לטיהור האתני של הרצועה, שחרור החטופים נמצא בעדיפות נמוכה מצד הממשלה. עד כה ישראל שחררה שבעה חטופים בפעילות צבאית, ובמקביל הרגה חטופים רבים אחרים באופן ישיר או עקיף בשל פעולותיה ברצועה. קיימות עדויות רבות לפיהן במקרים רבים ישראל עיכבה את המשא ומתן לשחרור החטופים או ניסתה להכשילו. חברי ממשלת ישראל תקפו מילולית את משפחות החטופים, ומקורבים להם ניסו להפעיל לחץ על משפחות החטופים כדי למנוע מהם לדבר באופן פוליטי.

 תשומת הלב העולמית לעזה, ולעיתים ללבנון, איראן וסוריה, הסבה את תשומת הלב מהגדה המערבית. שם, פעולותיה של ישראל באמצעות הצבא ומתנחלים מאז תחילת המלחמה הרגו למעלה מ-700 פלסטינים, טיהרו אתנית לפחות 20 קהילות מקומיות, והובילו לעליה חדה ברמות האלימות, ההתעללות וההשפלה של פלסטינים מצד מדינת ישראל והמתנחלים.

כל האמור לעיל התאפשר בשל תמיכה חזקה של רוב התקשורת הממוסדת בישראל ובמערב – במיוחד בארה"ב, בריטניה, וגרמניה. מתחילת המלחמה, ישראל ניהלה מלחמת מידע שהדגישה את זוועות ה-7.10 באמצעות מידע מהימן ולא מהימן, הגבילה את זרימת המידע הנגיש מעזה, ביטלה קולות ביקורתיים מחוץ לישראל, והגבילה את השיח בישראל כדי ללכד את הציבור הישראלי סביב המלחמה. כתוצאה מכך, התקשורת והשיח בישראל נותרו כמעט לחלוטין בעד המלחמה באופן לא ביקורתי, ורבים ממוסדות ואנשי התקשורת מצנזרים את עצמם. תקשורת המיינסטרים בארה"ב חולקת רבים ממאפיינים אלו. בחינה מעמיקה יותר של התקפות ישראל נגד ארגון אונר"א והספקות החוזרים שמוטלים בהערכות התמותה הפלסטיניות מצאה ששני המקרים מבוססים על תעמולה חסרת יסוד. כל האמור לעיל מנרמל את האלימות הישראלית ואת פעולותיה של ישראל באמצעות הצגתן כלגיטימיות, מסב את תשומת לב הציבור מהתרחשויות רבות בעזה, ומסייע לדה-ההומניזציה של הפלסטינים.

התמיכה האמריקאית הכמעט מוחלטת הייתה נחוצה לאופן שבו ניהלה ישראל את המלחמה. תמיכה זו התבטאה בסיוע צבאי, שימוש פעיל בצבא ובמשאבים אמריקאים אחרים, סיוע דיפלומטי, ושחרור ישראל מפיקוח אמריקאי ומדרישה לדין וחשבון על פעולותיה של ישראל. למרות שהרטוריקה האמריקאית הייתה לפעמים ביקורתית, דה פקטו ארה"ב סיפקה לישראל תמיכה חסרת תקדים. למתנגדים למדיניות האמריקאית – בין אם עובדי מדינה ובין אם קבוצות משמעותיות בציבור האמריקאי – לא הייתה השפעה על המדיניות האמריקאית בנושא.

אני בוחן אירועים ספציפיים בשלושה חלקים ממוקדים כמקרי בוחן למרבית המגמות המתוארות למעלה:

1.     הפשיטה השניה של ישראל על בית החולים אל-שיפא בסוף מרץ

2.     גל המחאה בקמפוסים בארה"ב באפריל ובמאי

3.     המבצע הצבאי בצפון רצועת עזה באוקטובר ונובמבר 2024 (מתמשך)

העדויות שראיתי ושאותן אני מתאר בהמשך הספיקו עבורי להאמין שמה שישראל עושה לאוכלוסיה האזרחית בעזה עונה להגדרה של ג'נוסייד למיטב הבנתי. בשני הנספחים למסמך, אני מסביר מדוע בחרתי להשתמש במונח זה ודן במתודולוגיה שלי.