זום-אין 2 – המחאות בקמפוסים בארה"ב (17.4– מאי)
עודכן לאחרונה: 18.6.24
המחאה הברורה ביותר נגד המדיניות האמריקאית בנוגע למלחמת חרבות ברזל עד כה הייתה סדרה של מאהלי מחאה ומחאות בקמפוסי אוניברסיטאות, מגמה שהגיעה לשיאה באפריל ומאי. בסך הכל היו מעל 150 מאהלים באוניברסיטאות ברחבי העולם, ויותר מ-100 מהם היו בארה"ב.1 הגרדיאן תיאר את המחאות האלו כ"אולי תנועת הסטודנטים החשובה ביותר מאז המחאות נגד המלחמה בויטנאם בסוף שנות ה-60".2 הסטודנטים עצמם התייחסו ולפעמים קישרו את פעולותיהם באופן ישיר למחאת 1968.
למרות שסטודנטים מחו בסולידריות עם עזה בקמפוסים משלב מוקדם, מעט מהפגנות אלו משכו תשומת לב ציבורית רבה בחודשים הראשונים של המלחמה.3 המחאות בקמפוסים החלו למשוך הרבה יותר תשומת לב בהקשר של המאהל באוניברסיטת קולומביה וניסיונות האוניברסיטה להסירו באמצע ובסוף אפריל. בתגובה, סטודנטים הקימו מאהלים בקמפוסים רבים אחרים. מאהלים אלו בדרך כלל כללו סטודנטים שהקימו אוהלים באזור מסוים בקמפוס והחזיקו במקום עם שלטים ודגלים במשך ימים או שבועות, תוך כדי ארגון אירועים כמו הרצאות או שיעורים, הפגנות או קריאות. בחלק מהמקרים סטודנטים גם השתלטו על בניינים. כתנועה מבוזרת, למאהלים באוניברסיטאות שונות היו דרישות שונות אבל רובם ביקרו בחריפות את ישראל, במיוחד סביב המלחמה בעזה. דרישה נפוצה אחת הייתה קריאה לאוניברסיטה להפסיק את השקעותיה בחברות שהרוויחו מהכיבוש הישראלי, או חברות ישראליות. דרישות אחרות כללו ניתוק קשרים עם מוסדות ישראליים להשכלה גבוהה, הפסקת מחקר שתומך בצבא, תמיכה בסטודנטים או אוניברסיטאות פלסטיניים, קריאה לממשלה לסיים את הסיוע הצבאי לישראל, או קריאה להפסקת אש.4
המחאות היו בעיקרן תופעה באוניברסיטאות העילית בארה"ב,5 לפחות באופן חלקי מכיוון שלאוניברסיטאות אלו יש הון רב יותר להשקעה ו סיכוי גדול יותר לקשרים בינלאומיים שכוללים קשרים עם אוניברסיטאות ישראליות, אבל גם מכיוון שלסטודנטים עניים במוסדות אחרים היו דאגות אחרות.5 קבוצה קטנה של אוניברסיטאות עילית ובמיוחד אוניברסיטת קולומביה משכו יותר תשומת לב לאומית והייתה להן השפעה גדולה על האופן שבו המחאות נתפסו בשיח הציבורי. הסיקור התקשורתי של מחאות אלו היה פוליטי בדרך כלל (ראה את החלק למעלה על התקשורת). בחינה של 553 מחאות מצאה ש-97% מהן לא הובילו לאלימות פיזית (מעבר לדחיפות) או נזק לרכוש (שבירת חלון ומעלה). כמחצית מ-3% המחאות שהוגדרו כאלימות הפכו לכאלו מכיוון שהמוחים נלחמו בכוחות המשטרה שנשלחו לפנות את המאהלים. נזק לרכוש נמצא בשני מקרים.6 התנגשויות רציניות בין מוחים משני הצדדים התרחשו רק ב-UCLA, היכן שעדויות מצולמות הראו מוחים פרו-ישראליים תוקפים את המאהל.7 המשטרה חיכתה כמה שעות עד שהפרידה בין שני הצדדים, ועשרות בני אדם נפצעו בצד המוחים במאהל התמיכה בעזה.8
רוב הנהלות האוניברסיטאות התנגדו למאהלים, בין השאר בשל לחץ מפוליטיקאים ותורמים. לחץ פוליטי היה ברור במיוחד בשורה של שימועים בהם נשיאים של אוניברסיטאות עלית זומנו לוושינגטון ונאלצו לענות על שאלות ביחס למדיניות האוניברסיטה שלהם, בדרך כלל סביב אנטישמיות והגנה על הסטודנטים.9 לפחות שתי נשיאות של אוניברסיטאות איבדו את עבודותיהן כתוצאה מכך.10 תורמים עשירים השתמשו בתרומות שלהם כדי להפעיל לחץ על אוניברסיטאות, תוך כדי איומים פרטיים או ציבוריים להפסיק את תרומותיהם שלפעמים אף מומשו.11 לפחות במקרה של ניו יורק, קבוצה של עשרות בעלי חברות גדולות ובעלי הון ניסו להשפיע על ראש העיר להשתמש במשטרה כדי להתמודד עם המוחים בקולומביה.12 סביר שלחצים כאלו הורגשו בתוך אוניברסיטאות. כתוצאה מהלחץ, הנהלות של אוניברסיטאות רבות ניסו באופן פעיל להגביל את מחאות הסטודנטים באופנים שונים, פעמים רבות באמצעות שימוש במשטרה וכוחות הביטחון של הקמפוסים שזוהו באופן מוחלט עם הפעלת כוח בקמפוסים. סרטונים ויראליים מקמפוסים הראו כוחות משטרה חמושים משתמשים בכדורי גומי וגז מדמיע נגד מוחים.13 אלימות פיזית הייתה שכיחה גם היא והופעלה נגד סטודנטים וחברי סגל, לפעמים לעיני המצלמות.14 כתוצאה מכך, לפחות 3,025 בני אדם נעצרו ב-61 אוניברסיטאות במשך כחודש של מחאות.15 רבים אחרים הושעו או סולקו מהאוניברסיטאות שלהם. גם חברי סגל נעצרו, לפעמים תוך שימוש בכוח מוגזם.16 במקרים רבים אחרים, הנהלות של אוניברסיטאות בחרו להשתמש באופנים פחות בוטים להתמודד עם המוחים וקריאותיהם. אלו כללו, למשל, מעבר ללימוד מקוון,17 השארת כוחות משטרה בקמפוס,18 העברת טקסים אל מחוץ לקמפוס, או ביטול נאומי מצטיינים.19
חלק מהנהלות האוניברסיטאות נשאו ונתנו עם הסטודנטים בסופו של דבר, ולפעמים הגיעו להסכמות שקיבלו חלק מדרישות הסטודנטים.20 במקרים רבים אחרים, האוניברסיטאות לא שינו את המדיניות שלהן כלפי ישראל/עזה. חלק מהאוניברסיטאות העדיפו לפתור את העניין בהכרזה שהן יפסיקו להתייחס לנושאים פוליטיים שאינם בליבת התפקוד של האוניברסיטה.21 סוף השנה האקדמית (בארה"ב בסביבות מאי) הובילה לסיום כמעט כל המחאות הפעילות בארה"ב, למרות שבמקרים רבים סטודנטים מחו גם באירועים שונים של סוף השנה האקדמית – כמו למשל יציאה מופגנת מטקסי הסיום שלהם עצמם,22 הרמת דגלי פלסטין או שלטים עם כתובות עם מסרים דומים,23 או דרישה לבטל את ההזמנות של דוברים חיצוניים שהגיעו לנאום בטקסים אלו.24
סיקור ותגובות
במקום להתמודד עם הדרישות והבעיות שהעלו המוחים, הסיקור התקשורתי היה סנסציוני.25 תשומת הלב הציבורית נמשכה למספר קטן של מקרים של שפה או שלטים מסיתים, כמו גם לתחושה כללית יותר של חוסר נוחות או חוסר ביטחון אישי בקרב מיעוט של הסטודנטים בקמפוס. הרבה מהשיח הציבורי עסק בהאשמות באנטישמיות, בדרך כלל תוך כדי התעלמות מהעובדה שכמות משמעותית מהסטודנטים שארגנו ושהשתתפו בהפגנות, כמו גם חברי הסגל שתמכו בהם, היו יהודים בעצמם.26 בארה"ב, המחאות הובילו להצעת חוק שנועדה להגדיר אנטישמיות באופן רחב, שכולל גם ביקורת על ישראל (הצעת החוק עברה בבית הנבחרים במאי).27
קולות ישראליים השתמשו באנטישמיות בשיח הבינלאומי והלאומי (בישראל). באופן בינלאומי, ראש ממשלת ישראל הוציא סרטון שסוקר את המחאות באופן נרחב ובו הוא תיאר את המחאות באנגלית כ"אנטישמיות" וכ"מזעזעות", והשווה אותן להתאספויות באוניברסיטאות גרמניות בשנות ה-30 (כלומר בזמן שבו הנאצים עלו לשלטון): "כנופיות אנטישמיות השתלטו על אוניברסיטאות מובילות… הן קוראות להשמדת ישראל. הן תוקפות סטודנטים יהודים. הן תוקפות חברי סגל יהודים".28 נתניהו תיאר בהמשך סטודנטים שקראו "from the river to the sea, Palestine will be free" – קריאה נפוצה למדי במחאות – כ"תומכים בג'נוסייד" וקישר את הנושא ל"מצב העגום של מערכת ההשכלה האמריקאית… יש שם ריקבון ופשיטת רגל עמוקים".29 בישראל, המחאות בקמפוסים הוצגו כצורה של אנטישמיות וקיבלו סיקור שטחי.30 ישראל היום, העיתון הנפוץ ביותר בישראל, הקדיש את עמוד השער שלו ב-25 באפריל ל"אנטישמיות מסביב לגלובוס", עם תמונה כהה מהפגנה בה אנשים הנושאים דגלי פלסטין שכיסתה את רוב העמוד. כותרת המשנה הייתה "חשש לדבר עברית, הסתה בתקשורת ואוזלת יד של המשטרה… תמונת מצב מפחידה".31 קישור לכתבה בעמוד הבא הציע לקוראים פתרון ("למרות הכל, יש רק מקום אחד בטוח ליהודי העולם", כלומר ישראל).31
מעבר לדיון על אנטישמיות, גופי התקשורת האמריקאים עסקו בשאלת נוכחותם של אנשים שאינם סטודנטים במחאות ובארגונם, למרות שהיו לכך מעט עדויות. שאלה דומה נשאלה לגבי מי נמצא "מאחורי" המחאות, אשר הייתה נפוצה יותר בגופי תקשורת שנטו לימין הפוליטי. מאמר דעה בוול סטריט ג'ורנל, למשל, טען ללא הוכחות שהמוחים טופחו על ידי חמאס, חיזבאללה והח'ותים.32 מאמרי דעה אחרים האשימו את ג'ורג' סורוס במחאה.33 בתקשורת הישראלית היו דאגות דומות, כמו למשל התייחסות ל"מיליארדי הדולרים" שבאמצעותם מדינות מוסלמיות כמו קטאר וערב הסעודית קנו השפעה באוניברסיטאות אמריקאיות.34 מגמה נוספת בסיקור הישראלי שנעדרה כמעט לחלוטין מהשיח התקשורתי האמריקאי כוונה בעיקר לקהלים ישראליים והציגה את הסטודנטים האמריקאים המוחים כבורים ביחס למצב האמיתי בישראל/פלסטין וכתמימים ביחס לחמאס בפרט.35 טיעונים אלו קיבלו תמיכה מצד יוזמה שמומנה על ידי אליטות פרו-ישראליות.36
השיח הציבורי הגיע לאקדמיה הישראלית. ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) הוציא הצהרה שבה הביעו הנשיאים את "דאגת[ם] העמוקה" ביחס ל"גילויי האלימות הקשה, האנטישמיות והאנטי ישראליות ששוטפים את הקמפוסים של רבות מהאוניברסיטאות המובילות בארה"ב, בתמיכת ארגונים פלסטיניים ובהם ארגוני טרור". הם המשיכו והצהירו שיעזרו לחוקרים וסטודנטים יהודים וישראלים שירצו להגיע לאוניברסיטאות ישראליות "למצוא כאן בית אישי ואקדמי".37 במאי, ישראל החלה בתוכנית ממומנת היטב להביא לישראל חוקרים ישראלים לשעבר או יהודים בגלל "גל חסר תקדים של אנטישמיות" באמצעות הצעת מענקי מחקר נדיבים.38