Skip to content

מבוא

עודכן לאחרונה: 18.6.24

 

אני, לי מרדכי, היסטוריון ואזרח ישראלי, מעיד במסמך זה, במהלך האירועים המתפתחים, על המצב הנורא ברצועת עזה. אני כותב את דעתי האישית מתוך אחריות כפולה: כאזרח שמדינתו מבצעת מה שאני רואה כפשעים חמורים, וכאקדמאי, שמאמין שמאחר והקדשתי את הקריירה שלי עד כה למחקר והוראה עליי להצביע על אי-צדק, במיוחד כשהוא מתרחש כל כך קרוב. אני כותב גם בשל השתיקה המאכזבת בנושא בקרב מוסדות אקדמיים רבים בישראל ובעולם, במיוחד כאלו שהיה מצופה מהם להשמיע את קולם בבירור. קומץ העמיתות והעמיתים שלי שבחרו לדבר באופן אמיץ היוו עבורי השראה.1 אינני מאמין שמסמך זה ישכנע רבים, אבל כתבתי אותו כדי להעיד שבזמן המלחמה היו וישנם גם קולות ישראליים שדיברו אחרת.

ניתן למצוא את הגרסה המעודכנת ביותר של מסמך זה בעמודי ה-academia.edu וה-Twitter שלי, בהם קיימות גרסאות זהות בעברית ובאנגלית. גרסאות ישנות ניתן למצוא בעמוד הטוויטר שלי. אני מתכנן להמשיך לעדכן את המסמך מדי כמה שבועות.

ב-7.10.23, חמאס וחמושים אחרים תקפו את ישראל. במתקפה נהרגו כ-1,150 בני אדם, רובם אזרחי ישראל. חמאס והחמושים האחרים הרגו את הרוב הגדול של האנשים האלו, והמעטים האחרים נהרגו מאש ידידותית בכאוס שהתרחש. כ-250 בני אדם, ברובם אזרחי ישראל, נחטפו לרצועת עזה. אירועי זוועה אלו מהווים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. רבים אחרים כתבו על הנושא בתקשורת הישראלית והבינלאומית, ואין לי מה לחדש בעניין בשלב זה. פעולות נוראיות אלו – שבעצמן נעשו בהקשר היסטורי שחוזר לסכסוך המתמשך בין ישראל והפלסטינים – הובילו למלחמה שמהווה את ההקשר לכתיבת מסמך זה.

למרות מעשי הזוועה האמורים של חמאס, אני מאמין שתגובתה של ישראל לאירועי ה-7.10 במהלך חצי השנה האחרונה היא נפשעת, לא מוסרית וממשיכה להיות חסרת פרופורציה. ברור לי שעמדותיי בנושא משקפות דעת מיעוט קטנה בחברה הישראלית. בסקרים בנושא רק 1.8% (אוקטובר), 7% (דצמבר), 3.2% (ינואר), ו-4% (מרץ-אפריל) מהנשאלים היהודים בישראל האמינו שצה"ל משתמש ביותר מדי כוח בעזה או שהתגובה הצבאית מוגזמת.2 במרץ, 81% מהישראלים חשבו שישראל עושה את כל שביכולתה כדי לא לפגוע באזרחים (כולל 19% שחשבו שישראל עושה יותר מדי),3 בעוד ש-80% מהציבור היהודי סבור שישראל לא צריכה להביא בחשבון את סבל האזרחים הפלסטינים בזמן תכנון המערכה בעזה.4 סקר באפריל מצא שרק שליש מהישראלים היהודים חשבו שישראל צריכה לקבל את דרישת מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש זמנית בחודש הרמדאן.5 נכון לזמן הכתיבה, המלחמה ממשיכה למרות שקולות בכירים בישראל6 ובארה"ב7 מאמינים שראש ממשלת ישראל רוצה להמשיך את המלחמה כדי להמשיך לשרוד בשלטון, בעודו מטעה את הציבור הישראלי להאמין שניצחון מוחלט אפשרי.8

העדויות שראיתי ושאותן אני מתאר בהמשך הספיקו עבורי להאמין שמה שישראל עושה לאוכלוסיה האזרחית בעזה הוא פשע נגד האנושות9 שעונה להגדרה של ג'נוסייד למיטב הבנתי.10 החלטה זמנית של בית הדין הבינלאומי לצדק (International Court of Justice) ב-26.1.24 קבעה11 שפעולותיה של ישראל עשויות להיחשב לג'נוסייד, בהמשך לדבריהם של מומחים לפני12 ואחרי ההחלטה13 – וכולל פעולה וכוונה.10 ניתוחים מאוחרים יותר של שליחה מיוחד של האו"ם ומרכזים אקדמיים של זכויות אדם הגיעו למסקנה זהה.14 שופט פדרלי בקליפורניה קבע גם כן שפעולותיה של ישראל בעזה עשויות להיחשב ג'נוסייד.15 דו"ח של מועצת זכויות האדם באו"ם הגיע למסקנה שפעולותיה של ישראל מהוות פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, שכוללים השמדה וטיהור אתני, ושהדברים נעשו בכוונה.16 אני דן בסיבות שהובילו אותי להשתמש במושג ג'נוסייד כדי לתאר את פעולותיה של ישראל בנספח למסמך זה.

מכיוון שהמצב ההומניטרי ברצועת עזה המשיך להתדרדר בפברואר ומרץ,17 מועצת הביטחון של האו"ם העבירה החלטה הדורשת "הפסקת אש מיידית" בעזה בסוף מרץ.18 שלושה ימים לאחר ההחלטה בית הדין הבינלאומי לצדק העביר החלטות נוספות וקרא לישראל להבטיח את משלוחי הסיוע, שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי לאוכלוסיה הפלסטינית האזרחית בעזה.19 נכון לזמן הכתיבה, ישראל לא שינתה את המדיניות שלה באופן משמעותי מאז החלטות אלו אפילו אם קצב ההרג קטן בשל ההאטה הכללית בלחימה הפעילה במלחמה.

בנוסף לכך, התנהלותה של ישראל במהלך המלחמה ערערה באופן שיטתי פעם אחר פעם על חוקים ונורמות שהיו אמורים לקבוע כיצד מלחמות "מתורבתות" אמורות להתנהל בעשורים האחרונים.20 כפי שמסמך זה מציג, מועצת הביטחון של האו"ם דרשה הפסקת אש מיידית: ישראל סירבה. בית הדין הבינלאומי לצדק הכריח את ישראל להעביר סיוע הומניטרי: ישראל סירבה. המשפט ההומניטרי הבינלאומי קובע שבלתי חוקי להשתמש בהרעבה של אוכלוסיה אזרחית כנשק במלחמה: ישראל עשתה זאת במשך חודשים. הפצצות חסרות אבחנה אינן חוקיות, אבל ישראל עשתה זאת מתחילת המלחמה. הפצצת בתי חולים היא בלתי חוקית, אבל ישראל הפציצה את כל בתי החולים בעזה (ואף התנקשה במטופלים בבית חולים בגדה המערבית). שגרירויות אמורות להיות מחוץ לתחום הלחימה, אבל ישראל הפציצה שגרירות של מדינה אחת (איראן) בשטחה של מדינה אחרת (סוריה).21 ההרס הנרחב של תשתיות אזרחיות הוא לא חוקי: ישראל ממשיכה לעשות זאת. שימוש בבינה מלאכותית באופן נרחב הוא שנוי מאוד במחלוקת (עדיין ללא רגולציה)22: ישראל עשתה זאת כבדרך אגב, תוך הבעת ביטחון כמעט מוחלט במערכת אוטומטית לאיתור מטרות.

 

 

הקשר

רצועת עזה היא אזור זעיר בגודל של כ-365 קמ"ר, הקטן מחצי שטחה של ניו יורק ומרבע שטחה של לונדון. אוכלוסיית הרצועה כוללת כ-2.3 מיליון בני אדם, והיא אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם.23 כ-70% מהתושבים הם צאצאי פליטים שנמלטו או גורשו לרצועה מפלסטין המנדטורית במהלך הנכבה ב-1948.24 ב-2022, שיעור העוני בעזה הגיע ל-65% בעוד ששיעור הבלתי-מועסקים היה 45%.25 ישראל שולטת בגבולותיה של עזה, בתקשורת שלה, בחשמל ובמים שלה, ואף במרשם האוכלוסין שלה.26 ישראל אוספת מידע על עזתים, התנועות שלהם והתקשורת שלהם, כולל כל שיחות הטלפון וכל שימוש באינטרנט.27 ארגון האו"ם, ארגונים לזכויות אדם, משרדי ממשלה (כולל בארה"ב ובבריטניה) ומשפטנים ראו ברצועת עזה שטח כבוש שבו שולטת ישראל עוד מלפני המלחמה.28 מאפיינים אלו, כמו גם הגיאוגרפיה והדמוגרפיה של עזה מחריפות את המשבר שלגביו אפרט בהמשך.

ישראל, אפילו לפני המלחמה הנוכחית, הוגדרה כמדינת אפרטהייד על ידי ארגוני זכויות אדם מובילים, שהוציאו בנושא דו"חות רציניים ומבוססים על עובדות (Human Rights Watch,29 אמנסטי,30 בצלם31). אפרטהייד ודה-הומניזציה החלו הרבה לפני תחילת המלחמה. סקר מ-2012 מצא שכבר אז 58% מהישראלים האמינו שיש אפרטהייד בישראל, 69% אמרו שאם ישראל תספח את הגדה המערבית צריך למנוע מהפלסטינים שם את הזכות להצביע, 49% אמרו שאזרחים יהודים צריכים לקבל יחס טוב יותר מאשר אזרחים ערבים (פלסטינים), ו-47% רצו להעביר חלק מהאוכלוסיה הערבית לרשות הפלסטינית.32 מציאות זו הקלה על הרבה מהמדיניות והפעולות שבהן אני דן בהמשך.

מערכת המשפט הישראלית הייתה חד-צדדית ומוטה נגד פלסטינים עוד לפני תחילת המלחמה. בין 2017-2021 למשל, כוחות הביטחון של ישראל הרגו 614 אזרחים ופצעו 76,340 (לפי האו"ם). מערכת המשפט הצבאית קיבלה 1,260 תלונות על עבירות שביצעו חיילים נגד פלסטינים, ביניהם 409 מקרי מוות של פלסטינים. מתוך כלל התלונות, נפתחו רק 248 חקירות, ורק ב-11 מהן הוגשו כתבי אישום. רק שלושה מכתבי האישום כללו מקרים של הרג פלסטינים (מתוך 409 או 614 מקרי מוות), והחיילים המעטים שהורשעו קיבלו עונשים קלים מאוד.33