“לנסות להסביר לילד קטן שאתה עומד להשתמש במסור כדי לחתוך את העצם שלו בלי להיות מסוגל להצדיק למה אתה לא יכול להרדים אותו או להעביר את הכאב זו חוויה מאוד כואבת.”
אני מנתח אורתופדי המתגורר ביוסטון, טקסס, אבל אני ומשפחתי במקור מעזה. נסעתי יחד עם קבוצה של מנתחים ורופאים מרדימים לעזה על מנת להעניק עזרה רפואית, לנתח, ולייעץ למטופלים במיון. רצינו לעזור כמה שרק אפשר.
הגעתי לעזה ב3 באפריל, בערך יומיים אחרי תקרית המטבח המרכזי העולמי, ורוב הזמן הייתי בביה"ח האירופי בח'אן יונס, אבל שהיתי גם זמן מה ברפיח.
בזמן השהות שלי בעזה עבדתי בלי הפסקה. תמיד היה משהו לעשות, מישהו שהיה זקוק לעזרה. בשלב מסוים עבדתי בערך 48 שעות ברציפות ללא הפסקה או שינה. הייתי או למטה במיון בגלל שמסה של נפגעים הגיעו, נכנס ויוצא מחדרי ניתוח כל הלילה, או רק מגיש עזרה ראשונה לאיזה אסון שבדיוק התרחש.
ראינו הרבה פציעות בליסטיות, פציעות מירי צלפים, אקדחים או פיצוצים וכוויות. ראינו גם הרבה כריתות טראומטיות: פציעות מעיכה של אנשים שנפגעו מבטון שקרס או בתים שנהרסו.
היינו עדים גם להרבה פציעות אורתופדיות כרוניות שלא טופלו במועד, מה שהוביל לפתולוגיות מורכבות שדורשות טיפול מורכב. ראינו כמה סיבוכים מאוחרים מאוד כתוצאה מכך.
ראינו גם מצבים רפואיים כרוניים כמו זיהומים שהתפתחו במשך חודשים. מצב רפואי קל כמו כיב בכף רגל סוכרתית הוביל לזיהום סיסטמי מורכב הדורש כריתה, טיפול סיסטמי ומספר הטריות כירורגיות.
רוב המטופלים שראינו היו נשים וילדים צעירים, אבל ראינו גם קשישים ומעט גברים בגיל העמידה.
כשהיינו שם זה היה בחודש הרמדאן, אז ניתחנו בסביבה שבה מים ואוכל היו זמינים עוד פחות מבדרך כלל. לא יכולנו לישון בשקט בלילה בגלל הפצצות בלתי פוסקות, גם בבית החולים וגם בבית הכביכול-בטוח שלנו.
כל הדברים שהיינו זקוקים להם באמת לא היו זמינים: אנטיביוטיקה, נוזלים, משככי כאבים, חומרי הרדמה, או שתלים אורתופדיים כדי לבצע את סוג הניתוח המתאים בכל מקרה. היה מחסור בהכל, וממה שהיה היה מעט ובבלאגן.
היינו צריכים להתמודד עם 200 מיטות בבי"ח שמטפל ב35,000 פליטים. לנסות להתמצא במערכת כזו בלי מערכות כריזה, בלי תקשורת, ובלי דרך להיעזר ולהתייעץ עם שירותים נוספים – זה היה לא פחות מכאוס.
אני עדיין מעבד הכל. זו הייתה החוויה הכי קשה שהייתה לי. עד היום, תחושה של אשמת שורדים ליוותה אותנו כשעזבנו את עזה ועדיין רודפת אותנו היום. לראות כל כך הרבה מוות והרס, ילדים עם גפיים כרותים, אין לך באמת זמן לעבד את זה כשאתה שם. אם הייתה לך דקה או שתיים לבכות, היית צריך מיד אחריהן להתארגן לראות את המטופל הבא שנכנס. אחרת, אף אחד אחר לא היה רואה אותם או מנתח אותם.
שני מטופלים נשארו איתי במיוחד. אחד היה ילד בן 6 שהגיע ביום שהגענו. הבית שלו נפגע מתקיפה אווירית בנובמבר. הוא איבד את אחיו ואת אמו, ורסיס גדול חדר לירכו הפנימית. זה היה איזור מסוכן במיוחד של הירך איפה שנמצאים הרבה כלי דם. מנובמבר עד אפריל, הילד לא היה יכול ללכת, לרוץ או לשחק, והיה נתון בכאב גדול. הוא התחנן שמישהו יוציא ממנו את הרסיס.
אלו היו חייו במשך 5 חודשים. אני הייתי האדם היחיד שהיה לו זמן לטפל בבעיה הזו עבורו. הייתי המום. זה לא היה ניתוח כ"כ מורכב, אבל בגלל העומס האינסופי של ניתוחים מצילי-חיים, פשוט לא היה זמן לעשות את זה.
ניתחנו את הילד כשהוא בהכרה ועם מעט מאוד משככי כאבים. הייתי צריך להשתמש בקצת לידוקיין (משכך כאבים מקומי) כדי לעזור לו להתמודד עם הכאב בזמן שהוצאתי את הרסיס. אני מקבל עכשיו סרטונים שלו רץ וקופץ, וזה מעורר בי שמחה מהולה בדמעות וכאב.
עוד סיפור שנשאר איתי, ואני עדיין בוכה כשאני חושב על זה, הוא של ילד בן 12 שהגיע עם שתי רגליים שנכרתו לו בפיצוץ. הילד סבל מכוויות חמורות, הוא דימם מהעורקים ואיבד דם רב. שם [בעזה], אין הרבה תרומות דם. מגישי העזרה ראשונה השתמשו בחבל בתור חוסם עורקים כשטיפלו בו. הוא עבר את הניתוח שלו עם מעט מאוד חומר הרדמה.
קולגה שלי ד"ר ג'ונאיד סולטאן, מנתח לב מאנגליה, השתתף בטיפול בילד. לנסות להסביר לילד קטן שאתה משתמש במסור כדי לחתוך את העצם שלו בלי להיות מסוגל להצדיק למה אתה לא יכול להרדים אותו או להעביר את הכאב זו חוויה מאוד כואבת. במערב, ילדים לרוב הולכים לחדר התאוששות אחרי ניתוח ופוגשים את הוריהם שמגיעים לאסוף אותם. עבור הרבה מהילדים בעזה, לא היה להם מישהו להגיע לאסוף אותם אחרי ניתוח. לפעמים היה להם מזל ואיזה דוד או שכן היה מגיע לאסוף אותם. אבל לעיתים קרובות אף אחד לא היה מגיע, ולאף אחד מאיתנו גם לא היו ציפיות שזה יקרה.
הייתי די מופתע מהמורל של האנשים העזתים וצוות ביה"ח. כמעט חצי מצוות ביה"ח המקורי נהרג במהלך המלחמה, ורבע מהם ברחו. המעטים שנותרו לא קיבלו משכורת ולמעשה חיו בבית החולים. אבל היה להם חיוך על הפנים ונכונות לעבוד כמו שלא ראיתי מעולם. הרבה מהם אני מחשיב כגיבורים שלי.
אני עדיין בקשר עם הרבה מהצוות של ביה"ח כיום. אפילו עם הפלישה הנוכחית לרפיח, הרבה מהם נשארים שם כי הם יודעים שביה"ח האירופי הוא השריד האחרון לטיפול רפואי בעזה. ביה"ח מיועד עבור מיליון וחצי התושבים בדרום הרצועה, ולכן העמדה שלהם היא: אנחנו כאן, אנחנו לא עוזבים, ואנחנו הולכים לטפל בכל אדם חולה המגיע אלינו. האלטרואיזם הזה הוא משהו שאני לא מסוגל להכיל.
הייתי בעזה כשבי"ח אל-שיפא נשרף. הרבה מהפצועים והרופאים הגיעו לביה"ח האירופי, והם הראו בדיוק את אותה מידת אלטרואיזם שלא יכולתי להאמין.
הצוות שאיתו נסעתי באפריל היה תחת ארגון הנקרא FAJR Scientific, עמותה ללא מטרות רווח מארה"ב. שלחנו את הצוות השני שלנו בתחילת מאי והם עדיין בביה"ח האירופי כרגע [מאי 2024]. הם לא יכולים לעזוב ומנתחים בסביבות קשות. מאז שהייתי בעצמי ברפיח ובח'אן יונס, ראיתי כמה הכל שברירי, איך אין לאנשים האלה שום מקום ללכת אליו.
אני בחרדה עצומה נוכח מימדי האובדן של חיי אדם שהתקיפות מובילות אליהם, וההרס הפוטנציאלי של מה שנותר ממערכת הבריאות בעזה, במיוחד אם משהו יקרה לביה"ח האירופי – דבר שיכול להרוס את המעוז האחרון לטיפול רפואי בעזה.
כשעזבתי את עזה, טסתי לגרמניה קודם כתחנת ביניים לפני שחזרתי לארה"ב. כשעברתי דרך הבידוק הביטחוני והם עברו על החפצים האישיים שלי, הכל נמצא נגוע בחומרי נפץ. זה בגלל כמות חומרי הנפץ שנמצאים באוויר בעזה כל הזמן: קרצינוגנים, אסבסט, TNT. ההשלכות של זיהום האוויר ימשיכו לחלחל באזור בעשורים הקרובים.
אבל אני רוצה לחזור. הייתי חוזר מחר אם הייתה לי האפשרות. זו לא רק התחושה שלי, גם אחיי מהמשימה הראשונה כמו ד"ר עלי אלאיאדי, אומר בורני, עדיל ח'ליל, עסיף כאזי, אירפאן עלי או כל אחד מ13 המשתתפים במשלחת יהיו יותר משמחים להיענות לקריאה.