מראיין: היית בבית החולים האירופי בעזה במשך שלושה שבועות במאי, התנדבת תחת תנאים מאוד מאתגרים. מה נתן לך מוטיבציה לעשות את זה?
ד״ר אדם חמאוי: התנדבתי במספר משימות הומינטריות בעקבות מלחמות ואסונות טבע בשלושים השנים האחרונות. יש לי ניסיון עם טראומה מזירות לחימה כי בעברי שירתתי בצבא ארצות הברית. אז, כשזה התחיל באוקטובר, פשוט החלטתי שהיו לי הניסיון והכישורים המתאימים להשפיע. רופאים הם בין המעטים שמצליחים להיכנס לעזה. הרגשתי שיש לי חובה לנסות. נכנסתי לעזה בראשון במאי ויצאתי ב-21 במאי.
מראיין: באילו סוגי פציעות טיפלת באופן התכוף ביותר בזמן שהיית שם?
ד״ר אדם חמאוי: היו סוגים שונים של פציעות: פציעות הפצצה, שהם שילוב של רסיסים, פצעים חודרים רבים וטראומה כתוצאה מלחץ פיזי, אבל גם פציעות ירי, בדרך כלל מרובים בעלי מהירות ועוצמה גבוהה. אלו הפציעות העיקריות שראינו. כמעט לכולם יש השפעות ארוכות טווח. כשלאנשים יש פציעות בגפיים עם שברים פתוחים, העצמות – כדי להחלים – צריכות רקמה רכה כדי לכסות אותן. במקרים רבים העצמות הן חשופות ואנחנו צריכים להזיז שריר או עור כדי לכסות אותן. עם הזיהום שאנחנו רואים בעזה, פעמים רבות הם היו זקוקים לעבור גריעה – כלומר, לנקות את הפצעים ולהסיר את הרקמה המתה שסביבם. זה בעיקר מה שאני עשיתי. טיפלתי גם בהרבה כוויות. ובפציעות בפנים: פציעות ירי, הפצצות ושברים בפנים.
מראיין: מה היה שיעור הילדים או הקטינים מתוך המטופלים שלך?
ד״ר אדם חמאוי: זה מה שהבדיל את זה מכל המקומות האחרים בהם הייתי. מלחמות הן נוראיות. אנשים נפצעים ונהרגים. אבל בדרך כלל אלו הכוחות הלוחמים. בעזה, רוב האנשים בהם טיפלתי היו ילדים. רובם מתחת לגיל ארבע עשרה. היו כאלה גם בגיל שנה או שנתיים. הייתי אומר ששישים אחוז מהמטופלים בהם טיפלתי היו ילדים.
מראיין: טיפלת גם בלוחמים?
ד״ר אדם חמאוי: אני לא חושב. זה היה בעיקר ילדים, נשים, משפחות. אבל בגלל צפיפות האוכלוסייה, כמעט בכל מקום שפוגעים, הולכים לפגוע בהרבה ילדים. וכלי הנשק ההרסניים האלה, כלי נשק שאמורים לפצח בונקרים באזורים הרריים, מופעלים בשכונות צפופות. מורידים אותם על בתים, אפילו על אוהלים. הם משמידים את כל מה שסביבם. הם מרטשים בניינים, אנשים, וילדים. וזה מה שאנחנו ראינו כל הזמן שהיינו שם.
מראיין: ישראל מכנה את הנפגעים האזרחיים בעזה ״נזק אגבי״. בהתבסס על הניסיון שלך בשטח, עד כמה הרג האזרחים שמתרחש עכשיו בעזה הוא מכוון?
ד״ר אדם חמאוי: כל מה שמתרחש בעזה הוא מכוון. כשמטילים פצצה על אוהל באמצע מחנה פליטים, זו פעולה מכוונת, בידיעה שאתה הולך להרוג בעיקר אזרחים. ראיתי פצעי ירי בפנים של ילדים. אם היה מדובר בתאונות, זה לא היה קורה בכל יום. העובדה שזה קורה בכל יום מראה שזוהי החלטה מכוונת לפגוע באזרחים. רוב האנשים בהם טיפלתי לא היו יכולים להיות לוחמים. אי אפשר לחשוב שילד בן שנתיים הוא לוחם. אי אפשר לחשוב שמשפחה עם ארבעה ילדים, סבים וסבתות ודודות הם לוחמים. וגם לא כל גבר בעזה בין הגילאים חמש עשרה ושישים הוא לוחם. בשלושת השבועות שלי בבית החולים האירופי, לא ראיתי כלי נשק אחד. לא רובה. לא אקדח. לא מטול רימונים. זה היה בית חולים אזרחי רגיל בלי אף מנהרה מתחתיו. גם ביקרתי בבית החולים נאצר וראיתי, שוב, בית חולים סטנדרטי מאוד, הרוס לחלוטין, מחורר מבחוץ כתוצאה מירי טנקים, דם על הקירות ועל הרצפה ממה שקרה כאשר הישראלים היו שם. התירוץ הוא תמיד שאלו מקומות מחבוא לטרוריסטים. היו מעל חמישים [אנשי רפואה – כך במקור] מארצות הברית שהיו שם בזמנים שונים במקומות שונים ברחבי רצועת עזה. אף אחד מהם לא ראה משהו כזה.
מראיין: איך אתה מתמודד באופן אישי עם מה שראית בעזה?
ד״ר אדם חמאוי: זה מקהה חושים. תראה, אני עדיין לפעמים מתעורר וחושב על דברים שראיתי לפני עשרים שנה ממלחמות אחרות. אבל שום דבר לא משתווה למה שראיתי בעזה. כרופאים אנחנו נוטים להדחיק ופשוט לטפל במי שנמצא שם לפנינו. אבל זה מענה זמני. התמונות האלה כן נשארות איתך. ואין יום שבו אני לא חושב על מה שראיתי בעזה. אני נמצא בקשר יום-יומי עם רופאים פלסטינים שעכשיו בשטח והם מספרים לי מה קורה. זה לא משהו שאתה רוצה להוציא מהראש שלך. ואפילו אם היית רוצה, זה לא היה קל לעשות.
מראיין: אתה היית שם בשטח בזמן שפלשו לרפיח וסגרו את הגבול. איך זה השפיע על העבודה שלך?
אדם חמאוי: פלשו לרפיח ב-6 במאי. כשהגעתי לראשונה לבית החולים האירופי, אנשים התגוררו בחדרי המדרגות, במסדרונות, בתוך בית החולים ומסביבו. כשעזבתי, 90 אחוז מהם נעלמו. הצוות עדיין היה שם, אבל אנשים עזבו מתוך פחד. הם ידעו שהנוכחות שלנו שם הייתה סוג של הגנה. ברגע שאנחנו עזבנו, לא התכוונו להחליף אותנו. נכון לאותו הזמן, כבר פלשו לכל שאר בתי החולים. רופאים נלקחו כאסירים, רופאים נהרגו, אחיות נהרגו, מטופלים נהרגו. הרבה מהאנשים שם כבר חוו את זה באופן ישיר. אז הם עזבו, בהתבסס על החוויות הקודמות שלהם.
מראיין: אתה יודע לאן הם הלכו אחרי שהם עזבו?
ד״ר אדם חמאוי: חלק הלכו לבית החולים שוהאדה אל-אקצא הצפוני יותר, חלק חזרו לבית החולים נאצר, שבאותו הזמן התחיל לפעול שוב באופן מוגבל. חלקם גרים עכשיו באל-מוואסי באוהלים. הרבה הלכו עם המשפחות המורחבות שלהם ורבים מתוך צוות בית החולים הפסיקו לתפקד כעובדי בריאות על מנת לטפל במשפחותיהם.
מראיין: עד כמה יצא לך לתקשר עם הצוות הפלסטיני בבית החולים?
ד״ר אדם חמאוי: עבדתי עם מנתח פלסטיני שהיה המנתח הפלסטי בפועל בבית החולים הזה מאז תחילת המלחמה. עכשיו, הוא מעולה בטיפול בפציעות בגלל כל הניסיון שהוא צבר לאורך החודשים האחרונים. היה לי גם צוות של סטודנטים פלסטיניים לרפואה שבתי הספר שלהם נהרסו בתחילת המלחמה. להרבה מהם לא היה מה לעשות והם רצו להיות רופאים. כולם היגרו לשם ועשו משמרות יחד אתנו כמתנדבים. ניתוחים פלסטיים הם אחד מהשירותים הכי נרחבים שם, מכיוון שיש כל כך הרבה מטופלים שזקוקים לטיפול בפציעות. אז הם היו עושים משמרות ועוזרים לנו בחדר הניתוחים, עובדים בעצם כאחים וכאסיסטנטים. הפלסטינים באמת אירחו אותנו והתייחסו אלינו כאורחים כל הזמן.
מראיין: הרגשת שלרופאים הפלסטיניים הייתה נקודת מבט שונה על המצב בשטח מאשר למתנדבים שהגיעו מבחוץ?
ד״ר אדם חמאוי: הם ראו את סוגי הפציעות האלו כל יום מאז אוקטובר. כמתנדבים, אנחנו באים עם התרגשות. אנחנו באים עם האשליה שיהיו לנו אותם המשאבים שיש לנו בבית. לצערנו, זה לא המצב בעזה. הפלסטינים יודעים את זה. אז כן, הם נשחקו. המצברים הרגשיים שלהם היו מותשים. הם יודעים שסביר שאדם מסוים ישרוד [יותר מאדם אחר], שיותר סביר שהוא יפיק תועלת מהמשאבים המאוד מוגבלים. גם אנחנו הרגשנו ככה כשעזבנו. קיבלנו את אותן ההחלטות והסתכלנו על מטופלים באותה הדרך.
מראיין: איזה ציוד ספציפי היה חסר, או בהיצע מוגבל?
ד״ר אדם חמאוי: הצוות שלנו כנראה היה הצוות האחרון להיכנס לעזה עם הרבה ציוד. הגענו עם 250 שקיות של אנטיביוטיקה, חומרי הרדמה, תרופות, תפרים ומכשור. היינו מסוגלים להכניס את זה כדי שנוכל לתפקד ולנתח. והשתמשנו בהכל כשהיינו שם. הציוד הידלדל ככל שהשתמשנו בו. זה פשוט לא מספיק עבור בית חולים שלם. צוותי המתנדבים שנכנסים היום כבר לא מורשים לסחוב ציוד או תרופות. אז למעשה הם מנתחים עם מה שנשאר ממנו.
מראיין: מה עם הציוד שאמור להיכנס לעזה דרך מעבר רפיח?
ד״ר אדם חמאוי: ניתקו אותם. הדבר היחיד שנכנס עכשיו זה אוכל, אבל הוא לא מספיק עבור כלל האוכלוסייה. מהצד המצרי, כמעט אף משאית עם תרופות לא נכנסה. משטחים מלאים בתרופות יושבים בגבול במשך שלושה חודשים בערך ולא נכנסים. חשוב לציין שזה מוביל ליותר מקרי מוות. כל פעם שאנחנו שומעים על הפצצה שהרגה מספר מסוים של אנשים, זה רק מספר האנשים שנהרגו במקום. אם עשרה אנשים נהרגו ועשרים וחמישה נפצעו, רבים מאותם אנשים שנפצעו הולכים למות תוך זמן קצר רק מפני שלרופאים אין את המשאבים הדרושים.
מראיין: בהקשר לאותם רופאים שאתם ציינת שנשארתם בקשר, הם מצליחים להמשיך בעבודתם?
ד״ר אדם חמאוי: הם מצליחים במידה מסוימת, כיוון שזה מה שהם חייבים לעשות. אתה עובד עם מה שיש לך. דברים שבארצות הברית מיועדים לשימוש חד פעמי, נשטפים ומשומשים שוב: צינורות תוך קניים, צינורות למכונות הנשמה, קתטרים. זה מה שקרה כשאני הייתי שם, גם. עושים שימוש חוזר בהכל כיוון שזה כל מה שיש להם. עד שנוכל לחדש את האספקה שלהם, הם יהיו מוכרחים פשוט לאלתר ולעשות את הכי טוב שהם יכולים.
מראיין: אתה נראה לי כמי שהייתה לו הבנה עמוקה של המצב בעזה גם לפני הביקור שלך. יש משהו שהשתנה בנקודת המבט שלך לאחר שחווית את זה בשטח?
ד״ר אדם חמאוי: ידענו שלא היה להם ציוד. אבל לא ידענו באיזה רמה. נכנסנו עם ציוד ואפילו לא מצאנו סבון. אלה דברים שלא חשבנו עליהם: ציוד לחיטוי, סבון, סדינים וחלוקים. אלו דברים כל כך בסיסיים שהם אפילו לא היו על הרדאר שלנו. עוד משהו שלא ציפינו לו היה רמת ההרס המוחלטת. רוב [המטופלים – כך במקור] בבית החולים הם ילדים על גווניהם. והם לא מחלימים כיוון שאין תזונה. מצב האוכל נהיה גרוע יותר בכל שבוע מאז אוקטובר. כשהייתי שם, אנשים ירדו שלושים או ארבעים פאונד במשקל [בערך 14-18 קילוגרם]. אני בעצמי ירדתי 10 פאונד [4.5 קילוגרמים]. חלק מהקולגות שלי ירדו עוד יותר. כמנתחים, אנחנו סוג של חייטים. אנחנו תופרים ומחברים דברים יחד. אבל ללא תזונה, כל הניתוחים בעולם לא ישפיעו.
מראיין: בהסתכלות לאחור, מה היית אומר שהוא ההבדל הגדול ביותר בין עזה ובין אזורי מלחמה אחרים בהם התנדבת?
ד״ר אדם חמאוי: הדבר שהופך את זה לשונה כל כך מכל השאר זו העובדה שזה פשוט לא פוגע בלוחמים. זה פוגע בעיקר באנשים חפים מפשע. זה לא אסון טבע שקורה ביום אחד ועכשיו כולם מתאוששים. זהו אסון שקורה בכל יום, ומכוון בעיקר לאזרחים. ואנחנו נותנים לזה לקרות. אנחנו לא באמת עושים משהו כדי לעצור את זה.
מראיין: מדינות כמו גרמניה וארצות הברית ממשיכות לשלוח כלי נשק לישראל. מה היית מצפה מהקהילה הבינלאומית?
ד״ר אדם חמאוי: אם יש לנו מדינה שמפירה את החוק הבינלאומי, אז אנחנו הולכים להטיל סנקציות על אותה המדינה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. להפסיק לשלוח להם כלי נשק, ולאכוף אמברגו כלכלי. כשהייתי מוצב בסרייבו בזמן המלחמה בבוסניה לפני שלושים שנה בערך, היה לנו את כוח ההגנה של האו״ם שם. אנחנו ווידאנו שמתקני הבריאות, ציוד רפואי ומזון נמסרו. עשינו משהו כדי לשמור על אזרחים. עשרה חודשים לתוך המלחמה הזאת, הייתי מצפה שהיינו עושים משהו כדי לעצור את זה. אבל במקום לעצור את זה, אנחנו מעודדים את זה. אנחנו עדיין מספקים כלי נשק ומימון. זה מגוחך. איך אנחנו, כמי שהם לכאורה מנהיגים בקהילה הבינלאומית, יכולים לשאת הפרות בוטות של הנורמות הבינלאומית ואז לצפות שהיריבים שלנו ייקחו אותנו ברצינות? אנחנו בעצם מגבירים את חוסר הביטחון של עצמנו על ידי כך שאנחנו מאפשרים לזה לקרות.