נארמיר שייח:
בעוד רגע נדבר עם שני רופאים שחזרו לאחרונה מהתנדבות בבית החולים האירופי בעזה, שכתבו יחד מאמר חדש עבור Common Dreams תחת הכותרת "מעולם לא ראינו אכזריות כמו רצח העם שמבצעת ישראל בעזה". בכתבה הם כתבו, "כמנתחי טראומה הומניטריים, שנינו ראינו סבל עצום. באופן משולב, היינו ב–גראונד זירו (Ground Zero) ב-11 בספטמבר, בהוריקן קתרינה ,וברעידת האדמה של 2010 בהאיטי ביומם הראשון של אסונות אלה. עבדנו באזורי המחסור של דרום זימבבואה ובזוועות המלחמה באוקראינה, וטיפלנו בשירותי טראומה ראשוניים לפצועי המרתון בבוסטון. בסך הכל, עבדנו ביותר מ-40 משימות כירורגיות במדינות מתפתחות בשלוש יבשות, ובמשולב, זה 57 שנות התנדבות. ניסיון ארוך זה לימד אותנו שאין כאב גדול יותר כמנתחים הומניטריים מאשר לא להיות מסוגלים לספק טיפול נחוץ למטופל. אבל זה היה לפני שהגענו לעזה. עכשיו אנחנו יודעים את הכאב של חוסר היכולת לטפל כראוי בילדה שתמות לאט, וגם לבד, כי היא היחידה שנותרה מכל משפחתה המורחבת. לא היה לנו לב לספר לילדים האלה איך מתו בני משפחותיהם. נשרפו עד שדמו לנקניקיות צרובות יותר מאשר לבני אדם, נקרעו לחתיכות עד שניתן לקבור אותם רק בקברי אחים, או פשוט נותרו קבורים בבנייני הדירות שלהם לשעבר למות באיטיות ממחנק ואלח דם (ספסיס)."
איימי גודמן:
מצטרפים אלינו שני המנתחים שכתבו את המאמר הזה. מרוקי מאונט, צפון קרוליינה, נמצא איתנו ד"ר מארק פרלמוטר, מומחה לכירורגיה אורתופדית של כף היד, שחזר זה עתה ביום שני מהתנדבות בבית החולים האירופי בחאן יונס, עזה. הוא עבד עם האיגוד הרפואי הפלסטיני האמריקאי בשיתוף פעולה עם ארגון הבריאות העולמי. הוא מכהן כיום כנשיא הקרן הכירורגית העולמית World Surgical Foundation, ולשעבר, נשיא הקולג׳ הבינלאומי למנתחים International College of Surgeons. ומסולט לייק סיטי, יוטה, מצטרף אלינו ד"ר פרוז סידהווא, מנתח טראומה שחזר גם הוא זה עתה מבית החולים האירופי בעזה. גם הוא עבד עם האיגוד הרפואי הפלסטיני האמריקאי בשיתוף פעולה עם ארגון הבריאות העולמי.
ברוכים הבאים לתוכנית דמוקרטיה עכשיו!
המילים שכתבתם במאמר הזה, ואנו מודות לכם מאוד שהצטרפתם אלינו יום אחרי שסוף סוף חזרתם לארצות הברית, רציתי רק לקרוא עוד חלק מהמאמר שלכם ולבקש מד"ר פרוז סידהווא להגיב.
כשדיברת על בית החולים האירופי, אמרת: "עברנו בין המחלקות ומיד מצאנו ראיות לאלימות מחרידה שהופנתה במכוון כלפי אזרחים ואפילו כלפי ילדים. ילד בן שלוש נורה בראשו, ילדה בת 12 נורתה בחזה, אחות ביחידה לטיפול נמרץ נורתה בבטן, הכל על ידי כמה מהצלפים המאומנים ביותר בעולם." ד"ר פרוז סידהווא, תאר את השבועיים שהיית בבית החולים האירופי ומה המשמעות של מה שהיה שם, איך זה משתווה לעבודה שעשית במקומות אחרים ברחבי העולם.
ד"ר פרוז סידהווא:
"וודאי. תודה שהזמנתם אותי. הדברים שהדהימו אותי בעבודה בבית החולים האירופי בעזה היו, היו כמה. אחד מהם היה מצבו הנוכחי של בית החולים. יש עומס–יתר מוחלט על תשתית בית החולים, לא רק בגלל כמות הנפגעים העצומה שמגיעה אליו, וגם בגלל הצורך להתמודד עם הבעיות הרפואיות הרגילות שיש להמוני האוכלוסייה העקורה שמגיעה מהצפון. אבל גם התשתית פשוט קורסת לחלוטין בגלל מחנה העקורים העצום הזה, שנמצא לא רק מחוץ לבית החולים, אלא גם בתוכו. כל סנטימטר רבוע של בית החולים, המסדרונות, אפילו המחלקות, תפוס באוהלים שאנשים בנו משאריות בתיהם. אז זה פשוט, זה עמוס לחלוטין. התברואה בלתי אפשרית. אפילו ניקיון בסיסי בלתי אפשרי. בית החולים ממש בקצה היכולת התפקודית. והדבר השני שבאמת גורם לבעיות רציניות בבית החולים הוא שהצוות עצמו הוא לא רק בטראומה רצינית, אלא שהם אפילו לא קיבלו שכר מאז ה-7 באוקטובר. מאה אחוז מהצוות עובדים על בסיס התנדבותי. וזה בו בזמן שהם צריכים לדאוג לבטיחות משפחותיהם, לאספקת מזון, תברואה, דברים שבדרך כלל מתרחשים אוטומטית. הסטודנטים לרפואה שנעקרו מהצפון, כולם הגיעו והחליטו באופן ספונטני להתנדב בבית החולים האירופי בעזה. הם מנהלים את חדר המיון כמיטב יכולתם. זאת בעוד שרופאים אחרים נעקרו, חלקם נהרגו, חלקם עזבו עקב איומים מהישראלים. אז, זה מצב קשה מאוד.
הדבר השני שבאמת הדהים אותי היה מידת האלימות שננקטה. גודל הפציעות שנגרמות על ידי הפצצות, הפצצות האמריקאיות שישראל משתמשת בהן, הוא באמת דרמטי. השפעת הפיצוץ של הנשק הזה היא מדהימה. הפיצוץ משלח את כל מה שנמצא בסביבה דרך החולים האלה. ואני אפילו לא מתכוון רק לרסיסים גדולים כמו חלקים מרצפת אריחים והקירות או כל דבר אחר שנעתק ועף על אנשים, וזה קורה גם כן. אבל פשוטו כמשמעו, האבק, החתיכות, הכל פשוט מוטבע בתוך העור של הנפגעים. ושוב, זה הופך ניתוחים נקיים לבלתי אפשריים. היית צריך להוריד את כל העור של האדם כדי לחטא כל דבר.
ואז, הדבר השלישי היה הראיות, כמו שציינת שכתבנו, הראיות לאלימות המכוונת במיוחד כלפי ילדים. כלומר, אפשר אולי לטעון שפצצה התפוצצה וילד במקרה היה בקרבת מקום, אבל זה לא ייאמן שהצלפים המאומנים ביותר בעולם ירו בטעות בילד בן שלוש בראש, ירו בטעות בילדה בת שנתיים פעמיים בראש, ירו בטעות – אתה יודע, זה פשוט נמשך ונמשך. וזה היה – ידעתי על זה לפני שנסעתי, אבל לראות את זה באופן אישי, זה היה די מזעזע.
ואני חושב שהדבר האחרון שהייתי אומר שהדהים אותי היה הניסיון של הפלסטינים לשמור על כבודם ואנושיותם, אפילו בנסיבות כל כך מחרידות. הם נשארו ביחידות משפחתיות ככל שיכלו. הם ניסו להמשיך את מסורות הרמדאן שלהם. למרות שכולם רעבים וצמאים נואשות, הם עדיין צמו במהלך היום. וזאת הייתה שמירה על התרבות שלהם, שמירה על יחידות המשפחה שלהם, שמירה על האמונה שלהם שהעתיד יכול להיות טוב יותר, זה היה באמת מכובד, לדעתי, וזה היה מאוד, מאוד מרשים לראות.
נארמיר שייח:
ד"ר מארק פרלמוטר, אתה יודע, אתה וד"ר סידהווא שלחתם לנו מספר סרטונים ותמונות גרפיות ביותר, שחלקם אנו מציגים לצופי הטלוויזיה שלנו. אם תוכל להסביר מדוע אתה חושב שחשוב לקהל האמריקאי לראות את התמונות הגרפיות הללו, וגם להסביר מדוע אתה, כמומחה לכירורגיית כף יד אורתופדית, קיבלת את ההחלטה לנסוע לעזה?
ד"ר פרלמוטר:
בהחלט. ראשית, שוב יום הולדת שמח לך.
אני רוצה לחזור על מה שאמר חברי הטוב החדש, פרוז. ובאופן ריאליסטי, מה שהרשים אותי ביותר היה רצח העם הגלוי שחשדתי שמתרחש. זה מה שהביא אותי לשם. הייתי מעורב דרך רשת טלפונית רפואית המספקת ייעוץ למנתחים אורתופדיים צעירים המנתחים בעזה. וכשהבנתי, בהתבסס על פידבק ישיר, שהפינים והברגים שלא מוקמו נכון (בחולים) הם תוצר של ניתוחים שבוצעו על ידי מתמחים ללא הדרכה, מכיוון שהמנתחים האורתופדיים הבכירים נהרגו או נתפסו ונכלאו בתוך ישראל, והם כמו טייסים ללא הדרכה, הבנתי שאני אתחייב לנסוע. כשהגעתי לשם, ואני חוזר על דבריו של פרוז, הרושם המכריע שקיבלתי היה, רצח עם. ישנם סימנים ברורים של רצח עם. ראשית, הפצצות הן פצצות מצרר. הוצאנו רסיסים קטנים, עשרות רסיסים מפעוטות, תינוקות ובני נוער. האוכלוסייה מורכבת מ-50% ילדים, אם לא יותר. רוב הקורבנות שלנו היו ילדים. הייתי אומר ש-70-75% מהאנשים שניתחנו היו בגיל בית ספר יסודי ומטה. הפציעות היו הרסניות. כפי שאמר ד"ר סידהווא, הצלפים הטובים בעולם לא יירו לילד במצח פעמיים ובבטן. אלו יריות ממורכזות שמכוונות ישירות, וזה לא קורה במקרה. שנית, ההפצצות התחזקו בזמן תפילות הערב. זה נמשך כל היום, אבל היה מרוכז באופן מובהק ומכוון כאשר המוסלמים התאספו יחד, ביחידות צפופות, כתף אל כתף, ברך אל ברך, מתפללים לאלוהים בזמן שהם מופצצים. ופצצות המצרר יעילות לאין שיעור כאשר המטרה המיועדת מרוכזת במקום קטן יותר. זה מגדיר רצח עם. פצצות המצרר אינן חוקיות. הצלפים שכוונו בבירור לילדים, אינם אתיים ולא חוקיים. בנוסף, כמובן, הדרך שבה מיישמים דה-הומניזציה של אוכלוסייה היא להרוג את בני האדם. אתה שולל מהם את בתי הספר לרפואה שלהם, את המרפאות שלהם, את האמבולנסים שלהם. נכון, הייתה זעקה אמריקאית ועולמית גדולה ומוצדקת – כאשר המשאיות של המטבח העולמי המרכזי, World Central Kitchen הופצצו באופן ברור ומכוון ממש דרך מרכז הגגות שלהם. אבל לפני כן, 200 אמבולנסים היוו מטרה למרות שהצלב האדום – במקרה זה, זה היה הסהר האדום – הוצגו בצורה בולטת מאוד על גבי האמבולנסים. יש להם אמבולנסים מודרניים מאוד. לא הייתה טעות, היו אלה אמבולנסים שהופצצו. 200 הושמדו יחד עם הפרמדיקים. רופאים נורו בבירור. מנתח אורתופדי נורה בברכו בזמן שניתח מטופל, משום שהחייל הורה לו לעזוב את חדר הניתוח והוא סירב לנטוש את המטופל שלו, בצורה לגמרי אתית. ברכו התפוצצה עד הצד השני של החדר. המתלמדים שלו מייד טיפלו בו. וכעבור יומיים נכלא על ידי ישראל ל-45 ימים. לדבריו, קיבל קופסת מיץ כל יומיים. עיניו היו מכוסות כל הזמן, ואז זרקו אותו בקצה הכלא, שאינו ליד כביש, והוא זחל שלושה קילומטרים עד שמישהו הציל אותו, עיוור בעין אחת בגלל שבקת רובה פוצצו לו את העין הימנית. זו דה-הומניזציה. זוהי – המטרה של זה היא להרוג אוכלוסייה.
משלוחי מזון. כשעזבנו, היו עשרות קילומטרים של משאיות אוכל בדרך להיכנס, ארבעה נתיבים. דרכי הכניסה לעזה והיציאה מעזה היו כולן מרופדות בשני צידי הכביש עם עשרות קילומטרים של משאיות אוכל חונות פגוש אל פגוש, מנסות להיכנס למדינה, וכמובן שמוגבלת על ידי צה"ל או ממשלת ישראל. למה הם לא מכניסים את המזון, אם לא כדי למנוע מהאוכלוסייה את מה שהיא צריכה כדי לשרוד? זוהי הגדרה נוספת של רצח עם. אין סיבה שלא יוכלו להכניס אפילו משאיות אוכל שעברו ביקורת. המוצרים יכולים להיבדק, אני בטוח שצריך לבדוק. אבל אלה מצרכים שחיוניים לחיים. בתי החולים, אם לא היינו מביאים את השתלים האורתופדיים שלנו, אם לא היינו מביאים את התחבושות שלנו, אם לא היינו מביאים תרופות, הם היו נטולי כל אלו – הגדרה נוספת של רצח עם.
נארמיר שייח:
וד"ר פרלמוטר, תסביר לגבי התמונות, התמונות והסרטונים, מדוע אתה חושב שכל כך חשוב שהקהל האמריקאי יראה אותם, את אלה שאתה וד"ר סידהווא שלחתם.
ד"ר פרלמוטר:
מכיוון שהציבור האמריקאי, ואני בטוח שגם הציבור הגרמני, שתי החברות האחראיות ביותר לקיומו של רצח העם הזה, התקשורת שלהם עוברת ניקוי. אם הם היו רואים תמונות של תינוק עם 10 רסיסים במצחו בן השנה ובכל פניו, אם היו רואים ילד בן 12 שנקטעו כל גפיו וכוויותיו הן כמו שאמרנו במכתב שלנו, כמו נקניקייה על גריל ששכחו ממנה, אם היו רואים באמת את הדה-הומניזציה, את מידת הפגיעה, את האופי הנרחב והנפוץ שלה, אז הם היו פוקחים את עיניהם ומבינים שאנחנו אחראים לכך. הסיבה העיקרית לכך שנסעתי לשם היא תחושת "אני אשם". כספי המיסים שלי משלמים עבור הפצצות שהורגות ילדים, וזה נורא. אתם יודעים, יש לנו בארצות הברית הרבה ירי בבתי ספר. אם אדם חמוש נכנס לבית ספר ומתחיל להרוג ילדים, התגובה האמריקאית, התגובה העולמית היא – צוות צלפים שנשלח ומנסה לחסל את היורה הפוגע, ללא קשר לגילו. התגובה הישראלית היא להטיל פצצה על בית הספר כדי להרוג את היורה, אבל גם לשרוף מאות על גבי מאות ילדים, אולי אלפים, שאולי חיים בבית הספר הזה, ולשרוף את כולם רק כדי להרוג את היורה. מה שהאמריקאים לא מבינים הוא שחיילי חמאס מהווים פחות מעשירית האחוז מאוכלוסיית פלסטין, עזה. האנלוגיה של הריגת ילדים חפים מפשע בבית ספר, רק כדי להרוג את היורה הבודד היא נכונה. אם לבית יתומים הייתה מתגנבת חולדה נגועה, לא היית שורף את כל בית היתומים כדי להיפטר מהחולדה שהתגנבה אליו. אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו נותנים את הפצצה לישראל כדי שתפציץ את בית היתומים. אנחנו קונים את הכדורים ואת האקדח עבור היורה שנכנס לבית הספר והורג ילדים חפים מפשע. אנחנו אחראים. ואנחנו צריכים לפקוח את העיניים שלנו כחברה, ולהבין שזה לא רק שבעה עובדי סיוע שלמרבה הצער נהרגו, אלא שיש 17,000 או 18,000 ילדים שנגרסים כמו נייר. הם פשוט במקרה לא ילדים לבנים. ואנחנו צריכים לפקוח את עינינו ולדאוג להם בדיוק כמו שאכפת לנו משבעה או שמונה עובדים שמתו למרבה הצער.
איימי גודמן:
אני רוצה לשאול את שניכם שאלה, החל מד"ר פרלמוטר.
כלומר, ההכשרה המקצועית שלכם, אתם מנתחים אורתופדים. אתה ראש הקרן הכירורגית העולמית World Surgical Foundation, נשיא לשעבר של המכללה הבינלאומית למנתחים International College of Surgeons. שניכם אמריקאים. ד"ר פרלמוטר, אתה ממשפחה יהודית-אמריקאית, התאומה שלך היא אישה יהודייה אורתודוקסית. ד"ר פרוז סידהווא הוא זורואסטרי. רציתי לשאול אותך, ד"ר פרלמוטר, כתבת שני מיילים לשגרירות ארה"ב בישראל כשנסעת, התחננת בפניהם לא לתקוף את בית החולים האירופי בעזה. כתבת, "אנחנו מפחדים פחד מוות שיפציצו אותנו שוב כמו שהפגיזו הבוקר." מה קרה לכם? והאם שגרירות ארה"ב הגיבה לך?
ד"ר פרלמוטר:
שלחתי להם שני מכתבים, אחד כשהפצצות הרעידו את… הן הרעידו את הסתימות מתוך השיניים שלנו. זה כאילו פגע ברק סנטימטרים ספורים ממך. זו כמות הרעידות שספג שטח בית החולים. הפצצות לא חדרו לקירות בית החולים. הן הקיפו את בית החולים לחלוטין. כל האירוע התרחש במיוחד כדי להשמיד את האוכלוסייה מחוץ לבית החולים. פחדנו לחיינו. פחדנו במיוחד לחיינו מיד לאחר הפצצת שיירת האו"ם – אני מצטער, המטבח העולמי. בזמן שידענו בוודאות שרופאים נחטפים ונמצאים על הכוונת, כמעט מאה עיתונאים נהרגו, ההרס שנגרם לאמבולנסים מרובים. הרגשנו שאנו משמשים למטרה מן ההתחלה. אז כשאנחנו מתקרבים לסוף השהות שלנו, וכששמענו שכל בתי החולים האחרים נהרסים לחלוטין, והמנתחים שלהם נחטפים, פחדנו לחיינו. וחשוב מכך, פחדנו לחיי עשרות אלפי האנשים שחיפשו מקלט במתחם בית החולים הזה, בתקווה שבית חולים לא יהיה תחת הפצצה. אז כתבתי לשגרירות האמריקאית, למשרדים בירושלים ובתל אביב. הם שלחו לי אימייל חוזר המאשר קבלת האימייל הראשון שלי. לא קיבלתי מהם תגובה. קיבלתי אישור מהאימייל הראשון ששלחתי. שלחתי אימייל שני ובו נכתב, "היום אנו יוצאים מעזה. האם תוכלו בבקשה להודיע לצה"ל שהשיירה שלנו, בדיוק כמו שיירת המטבח המרכזי העולמי, יוצאת בשעה זו בתאריך זה. אלו הטנדרים – כך נראים הטנדרים. זהו הזמן בו אנו עומדים לעזוב. וגם לא קיבלתי מהם תגובה."
איימי גודמן:
אתה מדבר איתנו מבית החולים ברוקי מאונט, צפון קרוליינה, בעודך לובש חלוק רפואי . וד"ר פרוז סידהווא, אתה בסולט לייק סיטי, בדרכך חזרה לסטוקטון, קליפורניה, שם אתה עובד. אני שוב מסתכלת על המאמר שלך ב–"חלומות משותפים" Common Dreams, ד"ר סידהווא. אתה כותב: "שום טיפול רפואי לא יוכל לפצות על הנזק שנגרם כאן… ישראל הפגיזה את עזה בכל כך הרבה נשק אמריקאי, עד שזה יותר מכוח הנפץ של פצצת האטום שהופלה על הירושימה." דבר על מה היית אומר לנשיא ביידן אם היית יכול לדבר אתו? ראיינו את ד"ר ת'אייר אחמד, שזה עתה חזר מעזה. אנחנו מאמינים שהוא הרופא הראשון ששהה בעזה שדיבר ישירות לנשיא. הוא הגיש לו מכתב מיתום פלסטיני בן שמונה, ואז יצא מהבית הלבן. הוא אמר, מה אפשר לומר על מה שקורה כאן עכשיו, ביום שאחרי ההתקפה על ׳המטבח המרכזי העולמי’ World Central Kitchen. מה המסר שלך ד"ר סידהווא, ולא רק לנשיא, אלא לכל העולם?
ד"ר פרוז סידהווא:
אני לא חושב שיש לי הרבה מה לומר לג'ו ביידן. אני חושב שהוא יודע בדיוק מה קורה, ואני לא חושב שזה חשוב לו. אני לא חושב שאכפת לו אם פלסטינים נרצחים כמו ג'וקים ונמלים. אבל לשאר האמריקאים, שיש להם ערכים אנושיים נורמליים, להם אכפת. ואת יודעת, אחד הדברים הנוספים שמארק ואני כתבנו באותו מאמר, הוא שהדם על רצפת חדר הטראומה ועל רצפת חדר הניתוח נזל מהידיים שלנו. אני חושב שזה מדויק. אנחנו מספקים את התמיכה הצבאית, הכלכלית והדיפלומטית הקריטית. הצופים שלכם לא מופתעים מזה. זה הופך אותנו לאחראים. אם התמיכה שלנו תיפסק, ההתקפות ייפסקו. אם התמיכה שלנו תיפסק, הכיבוש ייפסק. זה יקרה מיד. זה הוכח 100 פעמים. זה לא קשה, לא קשה לראות. זה מה שהייתי אומר לאנשים. אם אתם רוצים להפסיק להשתתף מבלי משים בפשעים האלה, בכמה מהפשעים הגרועים ביותר שראיתי בחיי, אז אתם צריכים להתארגן ולהעלות את המחיר לאנשים כמו ג'ו ביידן, כי זה הדבר היחיד שאכפת להם ממנו. ארה"ב מנסה לנהל את המזרח התיכון במסגרות שנקבעו מאז האביב הערבי, והפלסטינים הם פשוט כמטרד למערכת הזו. הם לא רוצים, ארה"ב לא רוצה שמשפחת השלטון של ערב הסעודית תתערער, משפחת השלטון הירדנית תתערער. אבל אלה… אבל אנחנו צריכים להעלות את המחיר הפוליטי בארצות הברית של המדיניות הזו, שכמו שאמר מארק, היא באמת, באמת, באמת רצחנית באופייה. זה דרמטי. אז, הייתי אומר לאנשים, אתם יודעים מה קורה, אז תפסיקו לחשוב על זה כל כך הרבה, ופשוט תתחילו לפעול. לכו לבתי התפילה שלכם, לכו למרכזי הקהילה שלכם, לכו לאן שאתם הולכים ותדברו עם אנשים ותגידו, תראו, בואו נלך לדבר עם חבר הקונגרס שלנו באופן אישי. בואו נדרוש פגישה. אם שרתת בצבא, לבש את המדים שלך ולך. כמה יוצאי צבא פנו אליי. לבש את המדים שלך ולך לדבר עם חבר הקונגרס שלך. צלם את זה. פרסם את זה באינטרנט. עשה כל שביכולתך כדי להביך את האנשים האלה ולהבהיר לעולם שהם לא פועלים מתוך הגינות אנושית נורמלית. הם פועלים מחישובים פוליטיים קרים לחלוטין, כמעט כמו המאפיה. והדרך היחידה שבה נוכל לעצור את זה היא על ידי העלאת העלות עבורם. זה מה שהייתי אומר לאנשים, אני חושב.
נארמין שייח:
ובכן, ד"ר סידהווא, כידוע, ההצדקה, ההצדקה המתמשכת לתקיפה של ישראל היא העובדה שהם מכוונים נגד מיליטנטים של חמאס. טיפלת – זה עתה שמענו משניכם על מספר הילדים שטיפלת בהם, בעיקר, כפי שאמרת, ילדי בית ספר יסודי או מתחת לגיל בית ספר יסודי. טיפלת באירועי נפגעים רבים בזמן שהיית בבית החולים האירופי בחאן יונס. בכמה גברים בגיל צבא טיפלת?
ד"ר פרוז סידהווא:
אני יכול לספור אותם על יד אחת. אני חושב שזה היה משהו כמו ארבעה או חמישה. ואף אחד מהם, כמו שאמר מארק, לא היה בברור מהאנשים שבאמת נמצאים בחמאס או בארגונים פלסטיניים מיליטנטיים אחרים, יש מספר קטן ביותר של גברים בגיל צבא ברצועת עזה.
אבל טיפלנו פשוטו כמשמעו בקומץ, חמישה לכל היותר שאני זוכר, גברים בגיל צבא בזמן שהיינו שם, בגלל כל מני פציעות. והקונצנזוס המכריע בבית החולים היה שאם חמושים אמיתיים היו מגיעים, הם באמת היו מגיעים עם – אני לא מכיר את המונחים הטכניים, אבל עם היחידה שלהם ועם המפקד שלהם, והיו מעלימים אותם ברגע שהם היו מספיק בריאים כדי להוציא אותם מבית החולים. זה מעולם לא קרה לאף אחד. אז אני בספק רב שנתקלתי אפילו בלוחם אחד בזמן שהייתי שם. זה היה 100 אחוז אזרחים. אני חושב שהאנשים שטיפלתי בהם היו 100 אחוז אזרחים, אפילו כולל הגברים בגיל צבא שטיפלתי בהם.
נארמין שייח:
לסיום, ד"ר פרלמוטר, אם תוכל לומר, מהם לדעתך הצרכים הרפואיים שם כעת? כלומר, לא נותרו בכלל בתי חולים שמתפקדים במלואם. אמרת שהייתם יכולים לעבוד 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, במשך שנים, מבלי שזה יביא לשינוי משמעותי, כי הצרכים כל כך גדולים. אז מה ניתן לעשות עבור אנשים בעזה הסובלים בצורה כזו בזמן שהמלחמה הזו נמשכת?
ד"ר פרלמוטר:
בסדר, שתי נקודות. ראשית, ראיתי יותר פציעות אורתופדיות בשבועיים שלי שם מאשר ראיתי בכל 30 פלוס שנות העבודה שלי וב-10 שנות ההכשרה שעשיתי לפני כן. אם הייתי מבצע ניתוחים 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, היה לוקח לי 20 שנה לגרום לשינוי ניכר לעין, שינוי זעיר, וזה רק בנוגע לכמות הפתולוגיה האורתופדית שיש שם. היקף הנזק, הטבח, כל כך נרחב. מה שצריך כדי לגרום לשינוי, זה לא אספקת אספקה. צריך לחסל את רצח העם. על ידי ביטול – צריך להטיל פיקוח על ישראל. על ידי פנייה, כפי שאמר ד"ר סידהווא, לסנאטורים שלנו. את המכתב שקראתם, שלחתי עותק שלו לכל סנאטור אמריקאי שמכהן כעת. התקשרתי מעזה, בזמן שאני מופצץ, למשרדו של צ'אק שומר, ודיברתי עם המזכירה שלו, ואמרתי, הרעשים ברקע הם פצצות אמריקאיות, שמוטלות על ידי מטוסים אמריקאים, שנתנו במתנה בעיקר לישראל. ואני חושש שהם יהרגו אותי. אני חושש יותר שזה יגרום לי להיות ער כל הלילה כדי לטפל בעוד תריסר ילדים ונשים קרועים." כפי שאמר ד"ר סידהווא, אני לא חושב שראיתי אדם אחד שיכול להיחשב כלוחם צבאי. הקורבנות היו אזרחים, כמעט 100%. הייתי חוזר על בקשתו –בקשה ליצור קשר עם הסנאטור שלכם והנציג בבית הנבחרים, וגם עם הנציגים הפדרליים.
שתפו איתם את העובדה שההיסטוריה והעובדות שהם מקבלים הן מנוקות ולא מדויקות, שיש שפיכת דמים אמיתית שמתרחשת בחסותנו, שאנחנו משלמים עליה. והם צריכים להתעורר ולהבין שמה שחשוב זה לא התרומות מוועד הפעולה הפוליטי הישראלי, שישמרו להם על תפקידיהם ומושבם בבחירות בעתיד. מה שבאמת צריך להיות חשוב להם הוא הבסיס האתי של מה שהם מופקדים עליו, והוא שימור הדימוי והמעמד של ארצות הברית כמדינה מובילה, כאומה דמוקרטית התומכת באידיאלים מושלמים, ולא לקדם את האג'נדה האישית שלהם על ידי תמיכה במדינה, שהורגת בלי מחשבה נשים וילדים. עכשיו זה משהו שכל אמריקאי צריך להתנגד לו.
איימי גודמן:
ד"ר מארק פרלמוטר, אנחנו רוצים להודות לך מאוד שהצטרפת אלינו, מומחה לכירורגיית כף יד אורתופדית, נשיא הקרן הכירורגית העולמית, הנשיא לשעבר של המכללה הבינלאומית למנתחים, שמדבר אלינו כעת, מבית החולים שלו ברוקי מאונט, צפון קרוליינה, בבגדי העבודה שלו. וד"ר פרוז סידהווא, מנתח טראומה, מדבר אלינו מסאלת' לייק סיטי, בדרכו חזרה לסטוקטון, קליפורניה, שם הוא עובד. הם חזרו זה עתה, ביום שני מהתנדבות בבית החולים האירופי בחאן יונס, עזה.