רצח עם בעזה?

שמואל לדרמן

מזה חודשים ארוכים ניתן לזהות הסכמה רחבה שהתגבשה בקרב חוקרים שמה שישראל מבצעת בעזה הוא למעשה רצח עם (genocide). עם זאת, בכל האמור להגדרה של רצח עם יש להבחין בין שני סוגי שיח שונים: המשפטי והמחקרי. בגלל שבשיח הבינלאומי ההגדרה הסמכותית של רצח עם היא ההגדרה המשפטית, רוב הדיון מתמקד במידה שבה מעשיה של ישראל תואמים את ההגדרה של רצח עם באמנת האו"ם בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם מ-1948. המרכיב החשוב ביותר בהגדרה זו הוא הכוונה להשמיד או להרוס (to destroy) קבוצה במלואה או בחלקה. האמנה מפרטת מספר מעשים שעשויים להוות אמצעים להשיג זאת:

כפי שניתן לראות, בניגוד לדימוי הפופולרי של המושג רצח עם – השאוב במידה רבה מזיהויו עם השואה או מקרים מפורסמים אחרים כמו השמדת הטוטסי ברואנדה או הארמנים במלחמת העולם הראשונה – רצח עם אין משמעותו בהכרח ניסיון להרוג את כל או אפילו רוב בני הקבוצה. גרימת נזק פיזי ונפשי חמור לחברי הקבוצה או לחלק משמעותי מהם; יצירת תנאי חיים הרסניים עבורם; מניעת ילודה והעברת ילדי הקבוצה בכפיה לקבוצה אחרת – כולם עשויים להיות אמצעים שונים של רצח עם, ובדרך כלל נראה שילוב ביניהם. לצד השיח המשפטי על ג'נוסייד ישנו השיח המחקרי. שנוטה להגדרות רחבות יותר וגישתו  כלפי ההגדרה המשפטית היא ביקורתית, מסיבות שארחיב עליהן בהמשך. שורשיו עוד אצל רפאל למקין, המשפטן היהודי-פולני שטבע את המושג רצח עם. למקין אמנם ביקש להשיג הכרה ברצח עם כפשע ייחודי תחת החוק הבין-לאומי, אך הוא הבין את המושג קודם כל כתופעה היסטורית אותה יש לנתח בשלל הכלים העומדים לרשותנו – סוציולוגית, אנתרופולוגית, פסיכולוגית וכיוצא בזה. בהתאם, האופן בו הגדיר רצח עם ותיאר אותו היה רחב הרבה יותר מהאופן בו מגדירה אותו אמנת האו"ם. כך למשל, בניגוד להגדרה המשפטית, עבור למקין הרס אלים של תרבותה של קבוצה (יצירות ואתרים תרבותיים, איסור על חינוך ילדיה על פי המסורות התרבותיות של הקבוצה וכו'), היה אמצעי מרכזי של הרס קבוצה והיה יכול בתנאים מסוימים להיחשב רצח עם בפני עצמו. גם גירוש כפוי של קבוצה מאדמתה היה עשוי להיות בתנאים מסוימים אמצעי של רצח עם עבור למקין. באופן כללי יותר הגדיר למקין רצח עם כך: 

"רצח עם אין משמעו בהכרח ההרס המידי של אומה, מלבד כאשר הוא מושג באמצעות הרג המוני של כל חברי האומה. המונח מכוון לסמן תוכנית מתואמת של פעולות שונות שמטרתן הרס היסודות המהותיים של חיי הקבוצות הלאומיות, מתוך כוונה להשמיד את הקבוצות עצמן. היעדים של תוכנית כזו יהיו פירור המוסדות הפוליטיים והחברתיים, של התרבות, השפה, התחושות הלאומיות, הדת והקיום הכלכלי של קבוצות לאומיות, וההרס של הביטחון האישי, החירות, הבריאות, הכבוד ואפילו החיים של אינדיבידואלים השייכים לקבוצות כאלו. ג'נוסייד מכוון נגד קבוצה לאומית כישות, והפעולות המעורבות [בו] מכוונות נגד אינדיבידואלים לא כיחידים, אלא כחברים בקבוצה הלאומית."

עבור למקין, רצח עם הוא תהליך, מפעל שלם של הרס קבוצה, שרק שיאו הוא הרג פיזי של בני הקבוצה. היסטורית, ג'נוסייד מהווה, מצד אחד, את שיאו של תהליך ארוך של הבניית קבוצת הקורבנות כאיום, ומצד שני תגובה לטראומה או הקשר של עימות אלים. אלו מביאים לתפיסת חברי קבוצת הקורבנות כאיום קיומי, שהדרך היחידה להתמודד איתו הוא אלימות קיצונית שמשמעותה הרס הקבוצה.      

כמו כן, רצח עם עולה מתיאוריו של למקין כמפעל קולוניאלי ביסודו, או לפחות לעתים קרובות: אומה זרה משתלטת על השטח של אומה או קבוצה אחרת ובתהליך זה הורסת אותה בדרכים שונות כדי להבטיח השתלטות קבועה על הטריטוריה. וזאת, בשני שלבים מרכזיים: "האחד, הרס הדפוס הלאומי של הקבוצה המדוכאת; השני, הכפייה של הדפוס הלאומי של המדכא. כפייה זו, בתורה, עשויה להיות על האוכלוסיה המדוכאת אשר מתירים לה להישאר, או על הטריטוריה לבדה, לאחר סילוק האוכלוסיה והקולוניזציה של האזור על ידי בני האומה של המדכא". 

למקין לא היה לבדו בתפיסה זו: ההכרה ברצח עם כפשע על פי החוק הבין-לאומי הייתה במידה רבה תוצאה של תנועה גלובלית שקידמה הכרה זו. תנועה זו כללה ארגוני נשים, ארגוני דת נוצריים וארגוני עובדים בין-לאומיים ואמריקניים. היא כללה גם נציגים ממדינות אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה, שראו את עצמם קורבנות של רצח עם או פרקטיקות דומות בידי האירופים ואחרים. התפיסה המשפטית ביחס למושג רצח עם, המתבססת על הגדרתו באמנת האו"ם, אם כן, צרה משמעותית מתפיסתו של למקין ומזו שרבים מהקורבנות ההיסטוריים של רצח עם פעלו לקדם. 

ההגדרה המשפטית מציבה רף גבוה במיוחד מבחינת הצורך להוכיח כוונה של מקבלי ההחלטות המרכזיים להשמיד את הקבוצה, וגם מבחינת הפעולות שעשויות להיחשב ג'נוסיידליות. במידה רבה היא נועדה למנוע האשמה אפשרית של המדינות שניסחו אותה ברצח עם: הכללת השמדה תרבותית למשל, יכולה הייתה להביא להאשמתה של ארה"ב והמעצמות הקולוניאליות האירופאיות ברצח עם כלפי העמים הילידיים בהן שלטו, כמו שהכללת קבוצות פוליטיות כמוגנות תחת האמנה הייתה עשויה להביא להאשמתה של ברית המועצות. מסיבה זו,  חוקרים שבחנו את השיקולים והאינטרסים ששיחקו תפקיד בניסוח האמנה הגיעו למסקנה כי "לא פלא […] שכה קשה להחיל [את האמנה]: היא נועדה להיות אות מתה."

 דגלאס אירווין-אריקסון, אחד הביוגרפים המרכזיים של למקין, מסכם את תהליך ניסוח האמנה ככזה בו מסמך "שהחל במפורש כמסמך אנטי-קולוניאלי נהפך להיות משהו שהמעצמות הקולוניאליות יכלו לסבול". במובן זה ההיסטוריה של אמנת הג'נוסייד היא חלק מההיסטוריה של השורשים הקולוניאליים של החוק הבינלאומי, מורשת שממשיכה עד ימינו: רבים יציינו את נטייתם ההיסטורית של בתי הדין בהאג להעמיד לדין בעיקר מנהיגים אפריקאים. אחרים ידגישו פחות אלמנט "גזעני" זה ויותר את הנטיה של בתי הדין  להתמקד במנהיגים ומדינות שאינם מערביים או בעלי בריתו של המערב, כולל דמויות כמו סלובודן מילושביץ' ופושעים אחרים במלחמות שפירקו את יוגוסלביה לשעבר, או לאחרונה, נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במחקר הג'נוסייד נפוצה מזה זמן רב ביקורת דומה על האמנה והאופן בו החילו אותה בתי הדין הבינלאומיים עד כה.

לכאורה, דיון זה כלל לא משנה. כפי שלי מרדכי מציין בצדק, קשה שלא לחשוב על מה שישראל עושה בעזה כתואם את ההגדרה המשפטית של רצח עם. במונחים משפטיים, תושבי עזה הם "חלק משמעותי" מהפלסטינים (מבחינה כמותית ו"איכותית", כלומר מבחינת חשיבותה של עזה כמרחב וכקהילה לעם הפלסטיני כולו), שהם הקבוצה המוגנת על פי האמנה. מתחילת המלחמה יצאו בכירים ישראלים רבים מנתניהו ומטה בהצהרות ג'נוסיידליות למהדרין כלפי תושבי עזה, והלך הרוח הג'נוסיידלי שהשתלט על חלק נכבד מהחברה הישראלית השתקף גם בהתבטאויותיהם של עיתונאים, דמויות תרבותיות משפיעות, קצינים וחיילים בכל הרמות, ועוד. מראשית המלחמה ישראל ליוותה הצהרות אלו בלפחות שלושה מהמעשים המפורטים באמנה – הרג המוני, גרימת נזק גופני ונפשי חמור לעזתים, ויצירת תנאי חיים קטלניים בעזה. 

במילים פשוטות יותר: ההפצצות חסרות האבחנה על עשרות אלפי קורבנותיהן; יותר ממאה אלף פצועים, וביניהם נכים רבים, כמו גם הטראומה הקשה שללא ספק נגרמה לתושבי עזה, ובמיוחד לילדיה; החסימה/עיכוב של סיוע הומניטרי לעזה, שלא הופסקו גם לאחר האזהרות הרבות על משמעותם הקטלנית, וביתר שאת מאז הפרה ישראל את הפסקת האש במרץ 2025; ולבסוף – הפיכת הטיהור האתני של עזה למטרת מלחמה רשמית בחודשים האחרונים, בדמות השאיפה ליישם את תוכנית "ההגירה מרצון" של טראמפ מהרצועה – כל אלו תואמות את ההצהרות הג'נוסיידליות מתחילת המלחמה, ובמובן זה ישראל העניקה לכל מי שמעוניין "קייס" כמעט מושלם לטענה של רצח עם שהיא מבצעת בעזה, אף בהתאם להגדרה המשפטית הצרה. 

עם זאת, בשאלת כוונת ההשמדה, אני מאמין שמרדכי צודק גם כשהוא כותב שמדיניות ישראל בעזה לאורך המלחמה לא נגזרה מתוכנית פעולה ידועה מראש, אלא הייתה פועל יוצא של דינמיקה מורכבת: כוונות שונות של מקבלי החלטות שונים; מדיניות פתיחה באש מתירנית מאוד; רצון נרחב לנקמה; מציאות שאפשרה למפקדים בשטח לפעול על פי רצונם, כשחלק מהם תומכים בטיהור אתני או אף ברצח עם של ממש ומיישמים מדיניות זו. כפי שטוען מרדכי, המפתח לכל אלה הוא "הדה-הומניזציה העמוקה בחברה הישראלית כלפי פלסטינים," שלה מורשת ארוכה. לכל זאת תרם הדימוי הנפוץ שפוליטיקאים ותקשורת הזרם המרכזי בישראל טיפחו, של תמיכה עזתית ו(פלסטינית בכלל) רחבה בזוועות השבעה באוקטובר, והמסקנה שנגזרה ממנו של "אין חפים מפשע" או "בלתי מעורבים" בעזה. במובן זה, כמעט היה צפוי שהמשמעות של דה-הומניזציה זו תהיה ג'נוסיידלית. ניתן לזהות מורכבות זו גם במקרים היסטוריים של ג'נוסייד: כוונת השמדה של הקבוצה מתגבשת בדרך כלל בהדרגה, ולעתים אינה מתגבשת כלל, והרס הקבוצה או פגיעה קשה בה כקבוצה הן התוצאה הצפויה מראש של מדיניות המכוונת למטרות אחרות ולאו דווקא תוצאה של כוונה ברורה של מקבלי החלטות להרוס את הקבוצה.

ניתוח זה של הדינמיקה הממשית שפעלה ועדיין פועלת במלחמה בעזה, עומד לכל הפחות במתח עם ההגדרה המשפטית, עם הפרשנויות הדומיננטיות לה ועם המורשת של פסיקות בתי הדין הבינלאומיים ששפטו חשדות לרצח עם עד כה. לכן, למרות שכל בר דעת מבין שמה שאנו רואים לנגד עינינו הוא הרס החברה הפלסטינית בעזה כקבוצה – הרס שלכל הפחות הוא התוצאה הצפויה מראש של מדיניות ישראל מאז ה-7 באוקטובר – אין לדעת כיצד בית הדין בהאג יפסוק בעניין. וגם אם יפסוק שאכן זהו רצח עם, בפועל הרף הגבוה שמציבה ההגדרה המשפטית מבטיח דיונים מתמשכים בסוגיה. במהלכם, ישראל יכולה להמשיך בהרס החברה העזתית ובעלות בריתה במערב יכולות להמשיך לתמוך בה כמעט באין מפריע. 

צד אחר של מתח זה, וגם הוא נובע מתפישה רחבה יותר של המשמעות והדינמיקה של רצח עם, הוא שאי אפשר להפריד את מה שישראל עושה בעזה מהאלימות המוקצנת הכוללת שהיא נוקטת נגד הפלסטינים בכלל המרחבים בהם היא שולטת, מההרג והטיהור האתני הזוחל בגדה; הפיכת בתי הכלא בישראל למחנות עינויים לכל דבר לאסירים הפלסטינים; הרס מחנות הפליטים והניסיון לחסל את אונר"א ואיתה את מעמד הפליטות הפלסטיני (כלומר ההתקפה על הזהות הפלסטינית), ועד ההשתקה האלימה של פלסטינים אזרחי ישראל המבקשים למחות על מה שישראל עושה לבני עמם. פעולות אלו ואחרות הן חלק מהתקפה רחבה על הפלסטינים כקבוצה, שיש לה מופעים שונים במרחבים שונים, אך בסופו של דבר ניתן לראות אותה, כפי שלמקין ניסח זאת, כ"תוכנית מתואמת" המכוונת להרס העם הפלסטיני, גם אם האקטים הג'נוסיידליים המובהקים יותר מתרחשים רק בעזה. גם כאן, ההגדרה המשפטית מגבילה אותנו להתמקדות רק באקטים הקיצוניים ביותר, ובאופן אירוני משרתת את ההפרדה והפרגמנטציה, הפיזית, החברתית והמנטלית, שישראל מבקשת לייצר ולהעמיק בין המרחבים השונים בהם חיים הפלסטינים תחת שליטתה. 

באופן פרדוקסלי, אם כן, אמנת האו"ם למניעת רצח עם מקשה ביותר על מניעת רצח עם. עזה, למרבה הזוועה, מוצאת עצמה שוב בתפקיד מעין מעבדה החושפת בעיה זו בפנינו. עם זאת, עצם העובדה שישנם צווי מעצר בבית הדין הפלילי בהאג על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות נגד נתניהו וגלנט, ומתקיים דיון בסוגיית רצח העם שמבצעת ישראל בעזה בבית הדין לצדק, היא נקודת ציון היסטורית לגבי המערכת החוקית הבינלאומית. האופן בו יוכרעו מקרים אלו בהם מדינה שקשורה בטבורה צבאית, כלכלית, פוליטית וזהותית למערב ונהנית מתמיכה והגנה ייחודיים ממנו ניצבת על ספסל הנאשמים בהאג, עשוי להיות בעל חשיבות מכרעת. במובן מסוים ניתן לראות זאת כשחזור של המאבק על האמנה, בין תנועה חברתית גלובלית המבקשת למנוע או לפחות לצמצם את התופעה של השמדת קבוצות על ידי חוק בינלאומי מחייב, ובין מעצמות המבקשות יותר מכל להבטיח את האינטרסים הפוליטיים שלהן תוך מצג שווא של מחויבות לסדר ליברלי ומוסרי בין-לאומי.

שמואל לדרמן מתמחה בלימודי הג'נוסייד ובתיאוריה פוליטית. הוא מלמד באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה, ומשמש כעורך משנה בכתב העת היסטוריה וזיכרון וכעמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית.

לקריאה נוספת

Bachman, Jeffrey S. The Politics of Genocide: From the Genocide Convention to the Responsibility to Protect. New Brunswick: Rutgers University Press, 2022.

Graziosi, Andrea and Frank E. Sysyn (Eds.). Genocide: the Power and Problems of a Concept. Montreal: McGill-Queen’s University Press, 2022.

Irvin-Erickson, Douglas. Raphaël Lemkin and the Concept of Genocide. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2016.

Irvin-Erickson, Douglas. "The “Lemkin Turn” in Ukrainian Studies: Genocide, Peoples, Nations, and Empire". Genocide: The Power and Problems of a Concept, edited by Andrea Graziosi and Frank E. Sysyn, Montreal: McGill-Queen's University Press, 2022, pp. 145-173. https://doi.org/10.1515/9780228009511-008

Lemkin, Raphael. Axis Rule in Occupied Europe: Laws of Occupation, Analysis of Government, Proposals for Redress. Second Edition. New Jersey: The Lawbook Exchange, 2008.

Mordechai, Lee. Bearing Witness – Gaza. Last updated: July 5, 2025, https://witnessing-the-gaza-war.com/.

Straus, Scott. 2012. “‘Destroy Them to Save Us’: Theories of Genocide and the Logics of Political Violence.” Terrorism and Political Violence 24 (4): 544–60. https://doi.org/10.1080/09546553.2012.700611.